בס"ד
לכבוד אודליה פישמן היקרה.
זהו השבוע הכי קשה שעבר עלי בחיי
מחר באים לפנות אותנו.
אני גרה פה כבר עשרים שנה, ראיתי בבית הזה איך הילדים שלי גדלים, ראיתי אותם בוכים, ראיתי אותם צוחקים ומשתוללים, ראיתי בבית הזה איך בעלי שיחי´ חוזר כל יום מהעבודה, וגם את השכנה קופצת אליי לשיחה. והכל קרה פה מתחת לקורת הגג הזאת, מתחת לרעפים האדומים שהתעקשנו לקנות משנאור, בן דוד של אבא שלי ז"ל. ובין קירות הבטון האלה שבעלי וחבריו עמלו כל-כך למלאם בטיט. במשך כל אותן שנים אני כמעט בטוחה שלא היה שבוע אחד שלא ניקיתי את הבית, מה לעשות אני אישה כפייתית. גם כשנסענו לשבוע-חופש ברמת-הגולן, הייתי קמה מוקדם בבוקר ומנקה, העיקר שלא יעבור על הבית שבוע אחד בלי שטיפה, ניקוי חלונות וסידור החדרים. אבל השבוע הייתי קרועה.
השבוע באים לפנות אותנו. למי אנקה את הבית היפה שלי? למחבלים שיבואו לגור פה אחרי שיפנו אותנו? אבל בכל זאת לא יכלתי להתעלם מהבית שלי, הרגשתי שהוא מדבר אליי, דורש ממני לבוא לנקות אותו. "אני בטוחה שבסוף זה לא יקרה, אף יהודי לא יסכים לפנות אותי מהבית שלי בארץ-ישראל, בטוח משהו ישתבש בעזרת ה", אמרתי לעצמי.
הוצאתי את הסמרטוטים וחומרי-הניקוי, הרמתי את השטיחים בסלון, שטיחים שבתי ארגה בחוג יצירה בבית-הספר האזורי. התחלתי לשטוף את הרצפה. הסתכלתי על המרצפות, אני זוכרת שהלכתי לבחור את המרצפות האלו במפעל במושב גני-טל, עד היום הן מצוחצחות, ממש כאילו קניתי אותן היום. המים בדלי התלכלכו ויצאתי לשפוך אותם בגינה, הגינה הנאה, אני עוד זוכרת ששתלתי את עצי התפוזים והלימונים, היום העצים האלו מספקים לנו ולשכנינו את המלאי השנתי. הסתכלתי על העלים שנשרו על הדשא הירוק אותם אני אוהבת לאסוף עם נכדי המתוקים. חזרתי פנימה, לקחתי סמרטוט והתחלתי לנקות את הריהוט. ניקיתי את שולחן האוכל ונזכרתי בארוחות השבת שאנו אוכלים עליו, מגש הנרות, ריח האוכל הנהדר, שמחת השבת והשירה, והכל קרה פה על שולחן העץ אותו קיבלנו מהוריו של בעלי כשהתחתנו. לא יכולתי להמשיך לנקות אותו, רצתי לקומה העליונה, אולי לפחות אצליח לסדר את חדרי הילדים.
נכנסתי לחדר של עידו. בכל שנותיי כאימא עדיין לא הצלחתי לחנך את ילדי לנקות את חדרים, אולי בגלל שאני תמיד מנקה אותו בשבילם. התחלתי לקפל את הבגדים שהיו על המדף, הרמתי את החולצה הראשונה, זו הייתה החולצה שהוא קיבל כשהיה חייל מצטיין בסיירת צנחנים, אח"כ באו המכנסים, מכנסי החאקי, תוך כדי הקיפול נפלה תמונה. זאת הייתה התמונה האחרונה של עידו וחברו הטוב ביותר שנרצח בפיגוע המתועב במכינה בעצמונה. התחלתי לבכות, ניסיתי לתאר מה יהיה מחר שהמחבלים ימ"ש ירקדו ויירו באוויר בתוך בית-העלמין של הגוש שיהיה ריק מקברים שחיילי צה"ל פינו.
עזבתי את החדר של עידו וברחתי החוצה, המחשבות התרוצצו לי בראש, לא יכולתי להמשיך לנקות.
אודליה היקרה, אני זוכרת איך היינו מתווכחות במפגשים של גשר ולמרות השוני הגדול אני עדיין מחבבת ומעריכה אותך. האם את היית מצליחה לנקות את ביתך בשבוע הפינוי?
תגובות