LAY, LADY, LAY / ליאור דוידוביץ´

כמו אריה בכלוב הוא הסתובב באולם מקבלי הפנים בשדה-התעופה, הלוך וחזור, הלוך וחזור. שוב מביט בלוח האלקטרוני עם זמני הנחיתות, שוב מפנה מבטו לעבר הדלת המיועדת לאלה החוזרים ארצה, שוב מציץ בשעונו, וכך חוזר חלילה. למה אני תמיד מקדים, חשב לעצמו אבי. הייתי שותה עוד "נס" אחד בבית. כאן בטח אין את ה"נס" שאני אוהב, וגם אם יש, מי יכול לשתות עכשיו, עם כל המתח הזה...

לאחר ארבעים דקות של התהלכות מורטת עצבים, נפתחו לבסוף הדלתות, ואנשים שזה עתה ירדו מהמטוס החלו לזרום פנימה. אבי מיהר להוציא מתיקו את השלט הקטן שהכין, עליו כתב מבעוד מועד "סינדי". הוא לא חשב על זה שיהיה קשה גם להחזיק את השלט בשתי הידיים וגם להחזיק את הפרחים, אבל איכשהו הוא הסתדר. אולם מקבלי הפנים החל לרעוש ולגעוש מקריאות השמחה של אנשים שהבחינו ביקיריהם נכנסים, ואבי כבר חשב להסתלק מהמקום כל עוד הוא יכול, אך לפתע נכנסה סינדי. את השלט היא ראתה מייד, אולם האדם שהחזיק אותו לא היה מוכר לה.

"איפה אבי?", שאלה בפליאה, "הוא ביקש ממך לאסוף אותי?".

"היי, איך הייתה הטיסה?", מלמל אבי בניסיון לא חכם במיוחד להעביר נושא.

סינדי החלה לחשוד שמשהו מוזר מתרחש. "איפה אבי? מי אתה?".

"אני אבי", הטיל את הפצצה.

"מה קורה פה?", שאלה סינדי ההמומה, והרגישה שהיא תיכף פורצת בבכי.

"אולי ניסע אליי ונדבר?", הציע אבי.

"אני לא זזה מכאן לשום מקום, עד שאתה מסביר לי מה קורה כאן ואיפה אבי. לא טסתי עכשיו שתיים-עשרה שעות כדי לגלות שעבדו עליי".

"טוב, לא נזוז מכאן, אבל את מוכנה לפחות שנשב במקום נוח במקום לעמוד ככה עם המזוודות?".

סינדי לא ממש ראתה ברירה והסכימה.

"זה בשבילך", נזכר לפתע אבי בפרחים והושיט אותם לעברה. הם נשארו בידיו.

*

"סוכר?", הציע לה אבי לאחר שהביא שתי כוסות קפה מהבילות מהדלפק שבבית הקפה של שדה-התעופה, והניח אותן על השולחן. סינדי לא ענתה. אבי ניסה לפתוח את שקית הסוכר, אך ידיו רעדו והשקית נקרעה, כשכל תכולתה נשפכת על השולחן הקטן. אבי לקח עוד שקית, אך בשל ההתרגשות הרבה לא הבחין כי הפעם לקח שקית סוכרזית. ממילא לא יבחין בהבדל בטעם כשהוא כל כך לחוץ. הפרחים שכבו אחר כבוד על אחד הכיסאות.

"OK... מאיפה אני אתחיל", פתח אבי. "חשבתי הרבה על מה שאני אגיד לך, אבל... אני לא כל כך זוכר עכשיו מה החלטתי להגיד... אני אף פעם לא התכוונתי שזה יגיע למצב הזה, אבל מהרגע שראיתי שיש בינינו משהו, זה התחיל להתגלגל כמו כדור שלג. אני רוצה להגיד לך את האמת, זה לא הייתי אני בתמונות שראית".

"NO SHIT", ירתה סינדי במבטא אמריקאי מושלם, שלא נשמע בקולה קודם לכן כשדברה עברית.

"תביני, אני לא תכננתי שכל זה יקרה. לא תכננתי להתאהב. את בטח זוכרת איך זה התחיל, נפגשנו בצ´ט של אוהדי מכבי תל-אביב לפני המשחק החשוב שהיה נגד ברצלונה. סיפרת לי שכיום קוראים לך סינדי, אבל שבמקור קוראים לך שרית ושגרת בחיפה, ושלפני שלוש שנים עשית רילוקיישן ללוס-אנג´לס, ושחשוב לך לשמור על קשר עם הארץ, ולדעת מה קורה עם מכבי. והתחלתי לספר לך על כל מה שקרה בקבוצה מתחילת העונה, והייתה לנו שיחה קצרה ונחמדה, וחשבתי שזהו זה. סך הכל אני תל-אביבי ואת גרה באל.איי... ודי הופתעתי שלמחרת נפגשנו שוב בצ´ט ושאלת אותי כמה ניגמר מכבי - ברצלונה, והשיחה זרמה, וחיברנו את המיקרופונים, ופתאום אמרת לי: אם אתה מכיר את השיר שאני הכי אוהבת בעולם, אתה גבר חלומותיי! את זוכרת?".

"זוכרת", ענתה סינדי בקול קר.

"שאלת אותי אם אני מכיר את השיר "LAY, LADY, LAY", ואני מייד אמרתי: זה של בוב דילן, אני גם חולה על השיר הזה, והתחלתי לשיר לך אותו, אבל קצת זייפתי, והתחלנו לצחוק...".

"אתה לא צריך להזכיר לי את כל זה, אני זוכרת את זה מצויין", אמרה סינדי באותו קול קר כקרח. טקטיקת ההתרפקות על העבר לא הצליחה בינתיים להפשיר אותה, ואבי התחיל לתהות אם לא היה כדאי לנסות לחדור אליה מכיוון אחר.

"ANYWAY", המשיך, "אז התחלנו להתכתב באי-מייל ודיברנו עם המיקרופונים, והייתה לי איתך כימייה שלא הייתה לי עם אף אחת מעולם. זה מדהים שלמרות שהיית כל כך רחוקה ממני, הרגשתי שאנחנו הכי קרובים שאפשר".

"תגיע לנקודה", ירתה סינדי במבט זועף, ואבי חש צמרמורות בכל גופו. האם יתכן שהיא באמת משדרת גלי קור, חשב, או שסתם מישהו פתח חלון.

"כל הזמן אמרתי לעצמי שאנחנו סתם ידידים וירטואליים", אבי ידע שהוא חייב לסיים את המונולוג, "מי היה מאמין ש... פתאום גיליתי שאני מחכה לך שתתחברי לאינטרנט, שאני מעדיף לשוחח איתך במחשב מאשר לצאת לבלות ולפגוש בחורות. ואז שלחת לי את התמונה מהמסיבה שעשו אצלכם בעבודה... תמיד הייתה לי תחושה שאת נראית מצויין, אבל לא ידעתי עד כמה. אני זוכר שהסתכלתי על התמונה, ופשוט הייתי בשוק! ודווקא הדבר הראשון שעבר לי בראש, זה איזה באסה! איזה באסה שאת נמצאת באמריקה, ולא בחיפה... פתאום חיפה נראתה לי כל כך קרובה לתל-אביב... ואז ביקשת לראות תמונה שלי...".

"ושלחת לי תמונה של מישהו אחר, רימית אותי", אמרה סינדי בטון ספק כועס ספק מיואש. אבי שאב עידוד מכך שלא הרימה את קולה. מישהי אחרת ודאי הייתה צורחת עליי או אפילו מכה אותי, חשב לעצמו. אבל איך עונים למשפט האחרון שלה? הרי היא צודקת, רימיתי אותה, חד וחלק. אם עד עכשיו אמרתי את האמת, נמשיך עם האמת, החליט. בארה"ב הרי אומרים HONESTY IS THE BEST POLICY, אז סינדי כתושבת ארה"ב ודאי מכבדת את הכלל הזה. חבל שרק נזכרתי קצת מאוחר מדי לספר את האמת, חשב.

"פחדתי. פחדתי שברגע שתראי שאני לא ניראה כמו כוכב קולנוע, שאני לא ניראה טוב כמוך, שאני לא ניראה כמו הגברים שאת יוצאת איתם באל.איי, אז לא נדבר יותר. וחוץ מזה אמרתי לעצמי: מה איכפת לך לתת לה את התחושה שאתה חתיך הורס, אם ממילא אתם רק מדברים".

"ושלחת לי תמונה של אדם זר. אתה בכלל מכיר את האיש שבתמונות?".

"קוראים לו יותם, הוא חבר ילדות שלי. גדלנו ביחד ברמת-גן, שנינו גרנו בבניין שמעל קולנוע אואזיס. מאז שעברתי לתל-אביב אנחנו פחות בקשר. הוא עדיין גר שם, עם ההורים".

"והוא יודע שאתה משתמש בתמונות שלו כדי להרשים בחורות באינטרנט?", שאלה סינדי עם מעט רשעות בקולה. IT´S PAYBACK TIME.

"הוא לא יודע", הסביר אבי, "אבל לא ניראה לי שזה כל כך יפריע לו.".

המשפט הזה כבר הוציא את סינדי מהכלים.

"זה ממש שפל מה שעשית. אין לך מצפון?", נזפה בו.

"תיראי, יש לך את כל הסיבות לכעוס, ואני אבין אם לא תרצי עכשיו שנהיה בקשר ושנעשה את הדברים שתכננו לעשות ברגע שתגיעי לארץ, אבל תנסי להבין אותי. עשיתי את זה מתוך אהבה".

GIVE ME A BREAK!!!, חשבה לעצמה סינדי, כמה נאיבית אני נראית לו?!

"איך היית מגיב אם הייתי שולחת לך תמונה של בחורה יפייפיה, ואחרי זה כשהיית טס כל הדרך בשביל לפגוש אותי, היית מגלה ששיקרתי לך ושאני בעצם איזה מכוערת...".

"את חושבת שאני מכוער?", שאל אבי.

"סליחה", התנצלה סינדי, "BAD CHOICE OF WORDS... אני ממש לא חושבת שאתה מכוער, אתה אפילו חמוד בעיניי, אבל אתה לא מי שציפיתי לפגוש. אני מרגישה שלא דברתי איתך כל הזמן, אלא איתו, אני מרגישה קרובה אליו ולא אליך. אני כל הזמן מסתכלת לצדדים, מחכה שאולי הבחור מהתמונה, זה שהתאהבתי בו, פתאום יצוץ מאיזשהו מקום...".

אבי חשב שהיא כל הזמן מסתכלת לצדדים כי היא בודקת מאיזה כיוון עדיף לברוח. למרות זאת הוא עדיין סרב להרים ידיים.

"אני זה הבחור שקנה לנו כרטיסים למשחק של מכבי מחר בגביע אירופה. אני זה הבחור שתכנן לנו את הסופ"ש בצימר בצפון. אני כתבתי לך את השירים בחרוזים. זה הכל אני עשיתי, לא הבחור שבתמונה. תני לי צ´אנס".

"למה ניראה לך שאני אסלח לך על דבר כזה?", עכשיו כבר הרימה את הקול, "אתה חושב שהתרגיל הזה שעשית יצליח לך? שאני אגיד SO WHAT אם הוא שיקר לי במשך חודשים ושלח לי תמונות של מישהו אחר, העיקר שאנחנו כאן עכשיו ויאללה, בוא נלך אליך... אני לא מאמינה שרציתי להתחתן איתך".

עברו כמה שניות עד שאבי הצליח להוציא תגובה מפיו.

"רצית להתחתן איתי?".

"זה לא משנה עכשיו". שוב עברו כמה שניות, ואז סינדי המשיכה, "אבל כן, בשביל מה שזה שווה עכשיו, חשבתי שאני אגיע לכאן ונתחתן בסופו של דבר. הרי דיברנו על זה".

"עכשיו אני בשוק", מלמל אבי. הוא לא ידע שהיא לוקחת אותו עד כדי כך ברצינות, הוא לא באמת חשב שהוא צריך כבר לסגור תאריך עם אולם אירועים.

"זה לא משנה עכשיו", מיהרה סינדי להבהיר, כאילו שומעת את מחשבותיו, "תקעת לי סכין בגב. אין לנו על מה לדבר".

"תקשיבי לי... את זוכרת שאמרת לי שאת שונאת את כל הגברים האמריקאיים, שכל מה שמעניין אותם זה איך שאת נראית, ושאף אחד מהם לא באמת מקשיב לך... אז אל תעשי לי את אותו דבר, תקשיבי לדברים שאני אומר ואל תחליטי רק על סמך החיצוניות שלי".

"אל תנסה אפילו. אין לנו על מה לדבר".

אבי השתתק. האם באמת הכל אבוד? רק משפת הגוף של סינדי אפשר היה להבין שהוא לא יצליח להתקרב אליה, שהיא לגמרי סגורה בפניו. היא נשענה אחורה, על המשענת, ידיה משולבות על חזה, מבטה רציני, עיניה מכווצות. כוס הקפה שלה, שבינתיים התקררה, נותרה מלאה ובלי ששמו בה סוכר. אבי חכך בדעתו אם כדאי לעשות עוד ניסיון אחרון, או שמוטב לעצור כאן, לסגת וללקק את הפצעים. ניראה היה שדבר כבר לא יוכל לקרב ביניהם, היא שונאת אותו ויש לה סיבה טובה. השתיקה נמשכה כבר יותר משתי דקות, והעיקה עליו מאוד. הוא הביט למעלה, מנסה לארגן את מחשבותיו, אך הדבר היחיד שעלה בראשו היה מדוע התקרה כל-כך גבוהה בבית הקפה הזה ובשדה התעופה בכלל. תחשוב מה מיקי ברקוביץ´ היה עושה, נזכר באלילו, אם הייתה לו שנייה לסיום המשחק ומכבי מפגרת בנקודה. הגיע הזמן לניסיון האחרון - זריקת התאבדות. אין מה להפסיד. הוא עבר עם הכסא שלו לשבת ממש קרוב לסינדי, נעץ מבטו בפניה, והחל לשיר בשקט:

"Lay, lady, lay, lay across my big brass bed".

"בשביל מה זה טוב עכשיו?", שאלה סינדי, מקפידה להישאר רצינית ולא ליצור איתו קשר עין, על אף שהמרחק ביניהם היה מאוד קטן.

"Lay, lady, lay, lay across my big brass bed", המשיך אבי לשיר בשקט, ולא הזיז מבטו מעיניה.

"תפסיק", ביקשה סינדי, אך אבי התעלם.

לפתע קם אבי מהכסא, פרש ידיו לצדדים, וספק שר ספק צרח בקולי קולות באמצע בית הקפה את המשך הבית הראשון של השיר:

"Whatever colors you have in your mind

I´ll show them to you and you´ll see them shine...".

כל הנוכחים במסעדה הביטו עליו בתימהון. חלקם פרצו בצחוק, משום שאבי לא היה זמר גדול. סינדי כיסתה את עיניה עם ידה, כאומרת "אני לא רוצה לראות את מה שקורה כאן", והחלה גם היא לצחקק. המראה של אבי עומד ושר/צורח כך באמצע בית הקפה היה די מגוחך. היא תפסה את אבי בידו, והושיבה אותו בחזרה על הכסא. אבי הבחין בחיוך שנפרש לראשונה על פניה מאז שנפגשו.

"אני אתן לך צ´אנס, רק תפסיק לשיר! אתה עושה בושות", אמרה סינדי ושוב צחקה.

את רואה? זה אני! זה אבי שאת מכירה!", ניצל אבי את המומנטום, "זה כל הזמן הייתי אני! אל תהרסי את מה שיש בינינו בגלל הטעות שעשיתי. אפילו שאת חושבת שאני מכוער".

סינדי שוב צחקה. "אמרתי שאתה חמוד, לא?".

"את מוכנה לפחות שאני אקח אותך להורים שלך? שלא תסעי במונית?".

"טוב", אמרה סינדי, וסוף סוף לקחה לגימה ראשונה מהקפה. אבי הרגיש שחמישה טון הוסרו מעל צווארו, וחייך.

*

"אז את מחכה לי כאן עם המזוודות? אני הולך להביא את האוטו מהחניון וכבר חוזר לאסוף אותך", אמר אבי, כשיצאו מדלת הטרמינל ונעצרו על המדרכה.

"OK", השיבה סינדי.

אבי החל לצעוד לעבר החניון.

"טקסי!", קראה סינדי בקול לאחר שאבי התרחק ונעלם משדה הראיה. מונית לבנה נעצרה מולה, וסינדי נכנסה פנימה.

"אתה יודע איפה זה קולנוע אואזיס ברמת-גן?", שאלה את הנהג שהסתכל על פניה הנאות של סינדי דרך המראה האחורית.

"בטח", ענה, ומייד התחיל בנסיעה.

סינדי לקחה נשימה עמוקה, חייכה ואמרה: "אני צריכה לפגוש שם מישהו".