בעזרתך יתברך!! היא הרימה אליו את עיניה, מעזה לא מעזה למקד בו את מבטה; כבר זמן מה שהיא עומדת מולו שפופה, חושבת, מסתגרת, תוהה כמה התגעגעה אליו, כמה הוא יקר לה וקשור בנפשה. כבר זמן רב שהיא מהססת, חושבת אם להעיז ולהתייצב מולו או פשוט להניח לכל הרגשות הגואים בתוכה לשכוך. מותר לה לברוח.. כבר הרבה זמן שהיא לא הרשתה לעצמה בריחה הגונה!... אבל הרגליים שלה האלה, לפעמים, היא חושבת, נדמה שיש להן אישיות משלהן. הן כל כך מחוברות אליה אבל, היא מחייכת לעצמה בציניות שהיא כל כך מנסה לכבוש, כל כך לא. היא באמת רק רצתה לצאת ולשאוף אוויר, מחנק מתחיל לאפוף אותה לאחרונה... מטפס במעלה גרונה אבל תמיד נעצר שם, היא לא תתן לו להגיע עד עיניה ולפרוץ החוצה. היא רק יצאה לשאוף אוויר... לשאוף... ואולי בעצם לנשוף, לנשוף החוצה את כל מה שמצטבר לה בפנים.. "10 דקות ודי" הבטיחה לעצמה "ואז חוזרים לשיגרה".. אבל הרגליים, הן לא רצו לחזור.. היא הניחה להן לשאת אותה ברחובות המפותלים בסמטאות הצרות. היא לא ראתה דבר, היא לא הרגישה דבר, היא רק הלכה. הלכה והלכה והלכה והלכה ודי. פתאום היא לא יכלה יותר ללכת. משהו עצר מבעדה. היא הרגישה בנוכחותו. הרגישה שהוא שם, לא מספיקה לתהות איך ולמה היא הגיעה אליו, מחשבות החלו להציף את מוחה. היא עמדה בלי נוע, ראשה מושפל ארצה, מכונסת בעצמה. הוא מילא אותה בילבול. בילבול וכמיהה ורצון עז לגשת ולאחוז בו. לשלוח יד וללטף אותו, להישען עליו ולמלמל אליו מילות געגוע ובקשה.. ועכשיו, כשהיא מעזה להישיר מבט, הוא נראה לה שוב כל כך יפה ומנחם,ומקשיב.. היא כל כך חשקה ברגע הזה, בסתר ליבה ייחלה אליו תקופות.. תקופות של בילבול ומנוסה, איבוד דרך וגם מרידה... אבל היא ידעה שתשוב.. היא החלה לפסוע, צעד אחר צעד, נזהרת שלא לאבד את שיווי משקלה, היא הרגישה חוטי קסם שיוצאים מתוכה, פורצים החוצה ומושכים אותה לעברו, חוטי נשמתה. הוא קישר אותה לכל מה שאהבה, לכל מה שהייתה,לשורש נשמתה... היא נעצרה במרחק מה ממנו מתענגת על ההעזה ולפתע זינקה כלפיו משתטחת על אבניו המנחמות.. והמחנק, היא הרשתה לו לעלות ולהציף את עיניה, לשטוף את שפתיה הממלמלות מזמור יקר.. "שיר למעלות אשא עיניי אל ההרים מאין יבוא עזרי, עזרי מעם ד'..."