שני כותלי מצבה אפורים, שוכנים בבית הקברות קרים. ניצבים זה לצד זה בדממה, כמקבלים גזר דין הנשמה, אשר מתוכם יותר לא ישובו חיים, ולא יוכלו לקיים ולחיות אחרים, כי נדמו, ואיתם צחוקם וחיוכם, והותירו זכרונות אשר חתומים בדם. שני כותלי מצבה אפורים, שוכנים בבית הקברות קרים. ומתוך כל האפרוריות החדה, בין שני כותלי האבן שעגמומיות ענדה, צומח פרח אדום, יפה רואי, פורח, חי, משיב האור לתוכי, נישא ולא פוסק למרות סביבתו השממה, ממשיך בדרכו כי כבר אין לו ברירה, אשר ניטע הוא שם ולמלא תפקידו נצרך, אזי בין שני כותלי אבן דוממים פרח. וזה לי האות וגם הסימן, שחייבים להמשיך במשך הזמן, שלמרות הכאב ולמרות האובדן, עוד יש עולם עם חיים, צמיחה, ואף פרח קטן...