כל החיים שלי
חייתי בחושך המכליא
שבו חשבתי שראיתי טוב
ואז פתאום הגעתי לאור
ועזבתי את השחור
גיליתי צבעים אחרים,
צבעיים חיים.
ראיתי צבעים שונים,
צבעים יותר יפים
צבעים חזקים
ולפתע גיליתי שהצבעים מהחושך
הם לא צבעים,
הם רק אפורים,
לא מעניניים
וסתם משעממים.
גיליתי כמה האור טוב,
כמה קל אותו לאהוב
ושקל לראות בו.
יצאתי הרבה לאור
ובקושי חזרתי לשחור.
היה לי טוב ככה
ואז כנראה שהיתי יותר מידי באור
ולא רציתי להיות יותר מאחור.
קצת הסתנוורתי,
וכמעט התעוורתי
ואז הוציאו אותי מהאור,
ישר עמוק לשחור ולאפור.
רוצה לחזור לאור שהיה מקודם,
זה שלא היה חזק מידי.
האור שראיתי בו טוב
בלי להתאמץ ולעבוד
אבל אנשים אחרים,
שכביכול אוהבים
לא נותנים לי לחזור לאור
ומכריחים אותי להשאר בשחור
והכל בגלל שפעם אחת
הייתי יותר מידי באור.
אני זוכרת איך היה אז,
שלאור יצאתי הרבה.
האור הכל כל כך יפה
באור יותר קל לראות,
להבדל בין תפל ועיקר
לראות בעיקר צבעים עזים.
למה הם לא מבינים,
האנשים האחרים,
שאת האור אני אוהבת
ובחושך אני מפחדת ונעצבת
ובאור הכל כל-כך מושלם
כמו חלום שהוגשם.
