אני מגיע כהרגלי הביתה לאחר העבודה, נינוח ורגוע לאחר יום עבודה מתוח ואני חושב לעצמי איך אני אעביר את הערב בכיף מקסימום אני אוכל ארוחת ערב ואראה טלויזיה
וכלאחר יד מכניס את ידי לתוך תיבת הדואר לבדוק אם יש מכתבים בתיבה.
אני חש באצבעותי את קצה המעטפה אשר בתיבה, אני דוחף את אצבעותי פנימה אך לא מצליח להוציא את המכתב, אני מתחיל להתעצבן על תיבת בדואר הדפוקה הזו, כל הזמן זה קורה, שבסופו של דבר אני לוקח פיסת מתכת אשר אני מוצא על הרצפה ופורץ את התיבה. רק אני פותח את התיבה, אני רואה את קצה המעטפה, מעטפה בצבע ירוק שאי אפשר לטעות בזיהויה כבר ירד עלי דכאון, צו מילואים.
אני ממהר לעלות הביתה לראות מה מהות מכתב, כבר בדלת הכניסה אני קורע את המעטפה, אני מביט על המכתב, 31 יום
דפקו לי, תגובה הראשונית שלי, אוף 31 יום , "תעסוקה מבצעית "לא הגזימו בכלל עשו ממני לוחם קומנדו סה"כ הייתי חייל בקשר. ועוד איפה? בשטחים.
אני מדליק את מקלט הטלויזיה, מה אני רואה רוני דניאל שוב
מדווח על פיגוע, שוב פצועים שוב הרוגים, שוב אותם פרשנים מטומטמים אשר טוחנים מים, ומצטטים איזה פוליטיקאי עוד יותר
מטומטם אשר מטיל את האשמה על ערפאת.
אני פיתחתי כבר עור של פיל, ואדישות פסיכולוגית כלפי הפיגועים
כדי להגן על עצמי רגשית, אני מחליף ערוץ כדי לשכוח מהארועים הבטחוניים, אבל כל הערוצים הם העתקים מדויקים
של עמיתיהם רק במספרים אחרים.
כאשר ציינו את מקום הפיגוע ליד גוש עציון, הסתכלתי שוב במעטפה בעלת הצבע הדוחה, כן כמו שחשבתי המילואים הם
דוקא מכל המקומות בעולם בגוש עציון, דאגות קפצו לראשי בין
רגע רק שלא תהיה הסלמה באזור, אין לי כח לזה.
כאב ראש נחת על ראשי, ותפס אותו כמו צבת.
ניסיתי לחזור ללמודי אך לשוא דאגותי עומדות בעינם.
לקחתי את המשקולות שעל רצפתי, והתחלתי לפמפם כמו מטורף, עד שכוחותי אזלו, עד שהרגשתי כאב בכל סיב וסיב בשרירי. הלכתי להתקלח, אני פותח את ברז המים החמים
ומזרים את המים בקלח החזק ביותר. ניחוח השמפו בשילוב המים החמים, ממיסים את כל הלכלוך הגופני והנפשי יחד.
ההמשך יבוא.
תגובות