אני מביט במראה, בחוץ דמדומים, ועדיין איני קולט את המזל הגדול שנפל בחלקי. אתמול אזרתי אומץ ואחרי חצי שנה של הערצה מרחוק דיברתי אתה. זה לא היה פשוט בשבילי. מטבעי אני בחור ביישן ולקח לי זמן להחליט שאני הולך על זה, יהיה מה שיהיה. אחרי זה התחיל שלב השאלה הגדולה... איך אגש אליה ומה אגיד לה שיגרום לה להגיד לי: "או.. יריב, לא ידעתי שאתה מרגיש ככה. בוודאי שאני אשמח לצאת איתך", או שפשוט קראתי יותר מדי סיפורים של או. הנרי.
אבל אשקר לכם אם אגיד שפרקתי עליה את כל אשר על לבי. למען האמת זה קרה די במקרה: היינו שנינו בחתונה של חברים משותפים, ובשלב מסויים של הערב התחילו ריקודי הזוגות. היא באה עם בן זוג, כמובן. בחורה חכמה ויפה כמוה, תמיד עם מישהו, והמישהו הזה הוא אף פעם לא אני. אולי מלבד בחלומות שלי. ולא, הם לא חלומות מלוכלכים, אלו חלומות תמימים של אהבה, חמלה וסובלנות. אני לעומת זאת באתי לבדי.
מכיוון שבאתי לבדי, עמדתי בצד, בקצה רחבת הריקודים, והבטתי ברוקדים. מחאתי כפיים, ממש כמו כל שאר האפסים שלא היה להם או להן בן זוג להערב.
ובכן, בן הזוג של שיר, זהו שמה, היה דני. דני הוא בחור צעיר, עשיר, משועמם ומלא חשיבות. אביו הוא איש עסקים ידוע. בנו לעומת זאת, הוא לא יוצלח. ובכן, שיר יצאה עם דני, ודני כמו כל דבר אחר בחייו, השתעמם.
הוא השתעמם משיר באמצע הריקוד, תוך כדי שהוא סובב אותה במעגל. הוא פשוט סובב אותה והלך לו עם איזו חתיכה בלונדינית שקרצה לו. שיר, איבדה את שיווי משקלה ונפלה ישר לזרועותיי.
שיר, צוחקת, התיישרה ואמרה לי: היי יריב, מה המצב?
השבתי: היי, איך את יודעת איך קוראים לי? לא ידעתי שאת מכירה אותי.
אני לא מכירה. לא באופן אישי, אבל אני אשמח להכיר אותך טוב יותר. אולי נרקוד?
אתם בטח אומרים לעצמכם איזה מזליסט. טוב, אין מה לעשות, אתם צודקים. אבל מה שחשוב יותר זה ששיר, שאלה אותי בסוף הערב האם אני מוכן לצאת איתה. אני אומר לכם, כמעט קפצתי מאושר. אז עכשיו אתם מבינים למה אני המאושר באדם.
האמת, כל הסיפור, כולל הדו-שיח. לא התרחש אתמול. הוא התרחש אתמול לפני 25 שנה וארבעה חודשים.
ארבעה חודשים אחרי הערב ההוא, התחתנו, שיר ואני. והערב, בעוד כמה דקות ממש, תתקיים חתונת הכסף שלנו. מי היה מאמין שחלפו 25 שנה?
אז הנה אני, בבית המלון, נשען על המראה בשירותים בחליפה החדשה שלי, עניבתי פרומה לה ואני מתרגש כמו ילד קטן, ממש כמו באותו ערב לפני 25 שנה ששיר ואני נישאנו וממש כמו באותו ערב, ארבעה חודשים קודם לכן ששיר הציעה לי לצאת איתה.
אני לא יודע, מה אתם חושבים. אבל אני יכול להגיד לכם דבר אחד. תנו לדבר לקרות, כי האהבה שלכם מחכה לכם מעבר לפינה. ואל תדאגו היא תגיע.
