גרעין שעועית שאבד

זרע של תקווה

גודלו אינו משקף את הפוטנציאל שבו

אפילו כשהיה בלתי נראה, כבר הכיל אפשרויות אין סוף

של גוף יפה ועובד, רמ"ח איברים, שס"ה גידים

פה יונק וידיים מחבקות, חום ורוך

ובעיקר נשמה אינסופית שלא תזכה לרדת לעולם.

אנחנו יצורים מקווים - זה חזק מאתנו

גם אם נאמר לנו אחרת או ההיפך

עדיין כרפלקס, תופסים עצמנו מקווים וחולמים.

אפילו חרב מונחת על צווארו של אדם, אל יתייאש מן הרחמים

קל וחומר אם אין חרב, רק דיבורים

ומה יותר מוחשי מהנס המתחולל

באיבר המכונה קבר

שכולו רחמים

אך לעתים הבליח בו דין

הנס הפסיק להתקיים

הרקמות פסקו מלהירקם

הלב הפועם נדם

כמה חבל. עוד לא הספקנו לשמוע אותו

רק אנחנו ראינו אותו פועם.

והלא הברכה שורה בדבר הסמוי מן העין

הוא היה חבוי היטב. כל כך טוב שאף אחד לא שמע על אותו לב פועם ונפלא

אך הוא המסכן, כמעט מיומו הראשון

לא גדל כיאות. היה קטן מכפי גילו. פצפון וחלש.

ולמרות ששימח מאד את הוריו

שתלו בו תקוות אין קץ, גם אם לא רצו להרשות לעצמם

עדיין המחשבות הפליגו, חזיונות דומיינו, שמות, תחושות, איכויות של אחים גדולים

אהבה שיורדת לעולם רק עם הופעת הנשמה החדשה דומיינה במקצת.

ולא. טרם הגיע זמנה. עתה החזיונות כה מיותרים ומכאיבים. דמיונות מנותקים.

כל חטא הוא חטא של איחור או הקדמה. כל כך נכון בנושא מפגש. שכולו תזמון.

וכך, הוחטאה המטרה

הפוטנציאל נגוז. הבליטה הפכה חסרת משמעות ואפילו מקור לדאגה.

בין רגע, הכל השתנה. החדלון מוגבל וסופי - באותה מידה שהפוטנציאל היה אינסופי.

ככה. פשוט. סופי. בטוח. אין טעות. נבדק פעמיים. ולא משנה למה. זו העובדה. אין אפילו עובדה אחרת.

ריקנות. עוד מעט. החיות תצא מהקבר הרחום ומהשדיים המעניקים. הגוף עוד לא הבין עד הסוף. לא הפנים, כלומר לא החצין. את הרקמה שהתייתרה.

הדמעות חדלו. מדי פעם עוד התקף קצר. המציאות חוזרת להתגבר על החלום.

עוד אתפלל לא-ל רחום וחנון, גדול וגיבור, כחנה בשילה

עוד אחכה. לו.