היום היה בהיר חוץ מכמה עננים, גם כשהחשיך היה עוד נעים, קצת יותר עננים אבל לא נראה סימן שמזג האוויר יהיה גרוע יותר.
האיש לא האמין שירד גשם הלילה כמו שאמרו בתחזית, פשוט זה לא נראה הגיוני. אולי בגלל זה הוא עשה את הטעות שעשה.
בזמן הערב הוא עצר במלון, הוא יכול היה להשאר שם ללילה, אך בגלל מזג האוויר הוא חשב שיהי קל להמשיך לנסוע הלילה. הוא לא עייף ונסיעה במשך הלילה תקצר את המרחק מיעדו, איזו טעות.
כשהוא נסע מאוחר יותר בגשם הוא הבין את הטעות. הגשם לא כל כך חזק, אבל הכביש היה חלק והיה קשה לראות את רובו.
לזמן מה הוא התרכז רק בנסיעה ובכביש, אבל לאט לאט הוא התחיל יותר לשים לב לגשם שטיפטף על מכוניתו בקצב אחיד, טיף-טף, טוף-טיף, הוא התחיל להתרכז בטיפטוף, עד שהוא היה יותר מדי מרוכז.
הוא התעורר כששמע רעם די חזק. הוא נזכר איפה הוא במהרה, ואז הוא הבין מה קרה. הוא נאבק להחזיר את המכונית למסלול-דבר שהיה קשה עכשיו כשהגשם התחזק והכביש כמעט נעלם מעיניו. 'חרא', הוא חשב, 'הייתי צריך להשאר במלון, איזה דפק'. עכשיו הוא כבר לא יכול לחזור, ואין מקום שבו הוא יוכל לעצור במרחק שעתיים נסיעה.
הוא המשיך לנסוע במחשבה שהוא מטומטם כמו בול עץ, הוא ראה את הדבר שהיה על הכביש רק ברגע האחרון. הוא לא ידע מה זה, הוא מצא מטרייה ופנס זרוקים במושב האחורי ופתח אותה. הוא פתח את מכסה המנוע ובדק. הוא לא היה מכונאי אבל לפי העשן שיצא מהמנוע הוא ידע שהמכונית לא במצב טוב כל כך.
"שיט" הוא צעק ובעט במכונית, דבר שלא הביא לו כלום חוץ מכאב ברגל. הוא פתאום נזכר במה שהוא ראה על הכביש, הדבר שכמעט הרג אותו.
הוא הסתובב וראה גוש גדול על הכביש, במקום שבו הוא ראה אותו קודם. הוא התקרב, הגוש זז. הוא הגיע למרחק יריקה מהדבר והבין מה זה, הילד שהיה על הכביש היה מקופל לתוך עצמו. כנראה שכשהוא ראה את המכונית מתקרבת הוא נתקף בהלה ופשוט נשאר במקום, כמו צבי שנלכד בפנסי המכונית.
הילד הסתכל עליו במבט מפוחד, הוא נראה מוכר באור של הפנס, משהו על פרס. האיש נזכר, זה הילד שנעלם מביתו לפני כשבוע, עשרים אלף פרס.
דעתו של האיש, שחשב על הפרס, הוסחה כשניסה הילד לדבר. "חטפו אותי" הוא אמר במבט מפוחד "ואז ראו אותי ב-ב-ב-טלוויזיה" הילד התחיל לבכות עכשיו,"הם שמעו שמחפשים אותי אז הם הורידו אותי מהמכונית". זה לא נשמע כל כך משכנע או אמיתי אבל האיש היה על סף שינה, ולא היה לו זמן לחשוב צלול. הוא לקח את הילד בידיו-הוא לא היה כבד מאוד, הוא היה רק בן 7 בערך-ושם אותו במושב האחורי של המכונית, לפחות עדיין יש בה שימוש. הילד נרדם די מהר, 'אם אני הייתי יכול להרדם כל כך מהר' חשב האיש. להתעורר בבוקר אחרי שהגשם פסק ולחכות שתבוא מכונית-כשאין כאן גשם יש הרבה תנועה-להגיע למסעדה בזמן לארוחה, ולמצוא מקום לילד.
הוא היה שקוע במחשבות על מחר ולא שם לב לקול שהיה מאחוריו, הוא לא הסתכל במראה, אם הוא היה מסתכל הוא היה יודע שצריך להתכופף, אבל הוא לא. רק מאוחר מדי הוא ראה את היד שמתקרבת לפנים שלו, יד של ילד קטן, עם ציפורניים ארוכות בצורה מפחידה. הוא הרגיש ת הציפורניים יותר משראה אותן, וזה כאב. ואז באה התחושה הזאת, התחושה שבין השינה לערות, ואז הכל הפך שחור.
הם מצאו את המכונית למחרת בבוקר. היא הייתה בתעלה ליד הכביש. על המושב הקדמי היה דם יבש. הם מצאו גופה במרחק לא גדול מהמכונית, הפנים היו שרוטות, פצועות, שבורות ובלתי ניתנות לזיהוי. היו שני חורים בצוואר, מעל העורק, ועוד שני חורים במרחק יותר גדול זה מזה מאלה שהיו על הצוואר, אלה היו על היד מעל הווריד. לא היה דם בגופו של האיש.
"הערפד מכה שוב" אמר המפקד לשוטר שעמד לידו. "צריך להוסיף שומרים ליד הכביש בלילה. אני צודק ג'ונס?".
"נראה כאילו זה היה יותר מאחד לפי ההבדל בסימני הנשיכה" אמר השוטר הקרוי ג'ונס.
עוד רצח בסגנון הזה. איך ה'ערפד' מצליח להכנס למכונית של הנרצח, הרי ברור שהוא התקיף אותו מהמושב האחורי, והרוצח לא היה איתו קודם, ראו שהוא יצא לבד מהמלון. לא היה אמור להיות אף אחד בגשם הזה, לפחות לא בלי מכונית.
עוד תעלומה. המקרה השמיני ברציפות. וכנראה יהיו עוד הרבה מקרים כאלה.
תגובות