יושב כותב לי שיר,

על דף אני משאיר,

את צפונות ליבי,

את הקול שבי.

מביט בשירי ופתאום,

מרגיש ממש עירום,

חש חשוף ערטילאי,

בלי  תדמית חיים, אני עצמי.

כי שיר של אמת הוא גל,

שעלה ונשטף אל הדף.

נביעה זכה טהורה כאגל,

מהלב הרוגש הנכסף.

לא עבר בשבילי השכל,

נתלכלך נתמתן או זויף.

חיוכו מעדן דמעתו חורכת,

וכולו אמת מרוצף.

פושט בי ניגון חדש,

זורם מפכה נרגש.

אך שותק הוא כאילם הס,

כישיש חכם מכונס.

אך ראיתי עמוק בעיניו,

את תחושותיי שמתו מזמן,

ששקעו בדממה אל הגב,

לא מצאו מילים לנאומן.

הן קמו לתחיה בין צליליו,

רקדו בשתיקה את עצמן,

והניגון נשאן לקחן על גליו,

מליבי ועד סוף העולם

כי ניגון של אמת הוא גל,

שעלה ושטף וסחף

נביעה זכה טהורה כאגל,

מהלב הרוגש הנכסף.

לא עבר בשבילי השכל,

נתלכלך נתמתן או זויף.

חיוכו מעדן דמעתו חורכת,

וכולו אמת מרוצף.