בבוקר הוא מתעורר וחותך כמה פרוסות של לחם.
עוטף בחתיכת נייר מקושקשת ומכניס לשקית ניילון בלויה עם סמל של
המשביר לצרכן החדש,
365 יום.
ויוצא. לא לפני ששואף שאיפה עמוקה לריאה ומרכיב משקפי שמש
שחורות.

בצעד איטי, נעזר במקל הליכה, צועד, עדיין לא בבטחה,
להאכיל את היונים שבכיכר העיר, שם בסוף השדרה.
מתיישב על ספסל עם סימנים של חרבוני יונים.
מלכלך את מכנסיו אבל לא איכפת לו.
הוא משעין את מקל ההליכה על הספסל והמקל מתגלגל ונופל לריצפה.
הוא מתכופף, נאנח, ומרים את המקל, הפעם יניח אותו על הספסל.
שוב מתגלגל, הוא מושיט יד והמקל מתרחק ונופל, לעזאזל, הוא
התגלגל מאחורי הספסל, ישר בינות ענפי השיח הדוקרני.
"אחר כך. אחר כך אני ארים", הוא ממלמל לעצמו, קודם היונים.
"הן לא מדברות" חשב לעצמו, מביט בכעס על המקל, הן רק מקרקרות
ורוצות לאכול.
כן זה קל, להאכיל אותן.
מפזר פירורים פירורים ליד הספסל, מנסה לחלק שווה בשווה לכל
היונים.
והן מקרקרות ומנקרות פירור אחר פירור.
"סליחה מה השעה ?" שואלת זקנה.
"אין לי שעון" הוא עונה בקצרה ואפילו לא מעיף מבט.
"תודה" עונה האישה הזקנה.
הוא מהנהן בראשו וממשיך לפזר פירורים של לחם על המדרכה, ליד
הספסל.
צפירות האמבולנס החרידו את השקט של הבוקר.
"סליחה אדוני", "זוזו בבקשה", "גברתי נא לא להפריע",
הפרמדיק בדק את הדופק והנשימה.
אין דופק ואין נשימה.
הגופה הועמסה על המיטה הניידת ודלתות האמבולנס נטרקו.

הצפירות שוב החרידו את שלוות הבוקר.
למה לעזאזל צריך להפעיל את הצופר של האמבולנס, כשאדם מת מונח
בפנים ?



2005