כלל מספר אחד:
אי אפשר לשבור את חוקי המשחק.
גם מי שהציב את הכלים על הלוח אינויכול. גם מי שיצק אותם במעבדתו. אפילו מי שברא יש מאין את החומר ממנו עשוייםהכלים, אינו יכול להפר את הכללים.
לא מפני שזה קשה. החוקים הם הדבר החלשביותר בעולם: הם לא נראים, לא נשמעים ולא מוחשיים. הם לא נמצאים בשום מקום. איןדבר פשוט מלבטל אותם.
אף על פי כן, הם חמורים יותר מכל חומר.כי ללא החוקים תוצאות המשחק ידועות מראש ואין כל טעם לשחק.
על כן, אפילו האלוהים בכבודו ובעצמו,בעת שהוא משחק עם בריותיו הוא כפוף לחוקי המשחק. אם ברצונו לנצח, עליו לצייתלחוקים ולהראות במה כוחו גדול.
א
מתוך מה שהתוודעתי עד היום לבני אנוש,נראה לי שעליי להקדים הקדמה קצרה. קצרה אך משמעותית.
תוכן ההקדמה: אני, המלאך קלמניאל, איננימלאך בכיר. למעשה, אני מן הזוטרים ביותר בכל מערכות השמים כולן. אפילו שם בקושייש לי: בכל משימה הוא התחלף. שם זה, קלמניאל, נצמד אליי רק מפני שבאחד מגלגולייהייתי אמור להיות לעזר ליהודי בשם קלמן קרעכצנשטיין. (לכן, אם אתם דווקא מעונייניםלדעת, שמי המלא הוא קלמניאל קרעכצנשטייניאל.)
קלמן המסכן היה יהודי עני שאבד אי שםבחשכת ימי השואה. הוא תעה ביערות פולין לאחר שנמלט מרכבת מוות. אני ניסיתי לעזורלו אך נכשלתי בתפקידי, כשלון שכמותו לא אירע לי עד אז, והוא מצא שם את מותו בידיקצין נאצי. שמו נדבק אליי.
את כל זה אני מספר, על מנת למנוע מכםטעות חמורה. שמא תקראו את סיפורי, ותאמרו בליבכם: מלאך זה, המטיל מרה בשועי עולם,הוא המלאך מיכאל לפחות. אז לא. אני לא. על השר מיכאל עוד ידובר, אך הוא אינו אני.אני שייך לאחד הדרגים הנחותים ביותר, והסיפור אותו אני עומד לספר לכם הוא עלילותייבעת ששימשתי בתפקיד עלוב ומדכא באחד האגפים הנידחים של הגיהינום, אגף החינוך.
הגיהינום, כידוע, אין תפקידו לחנך. עלהקירות בגיהינום כתוב בכל מקום בגרפיטי של אותיות אדומות ונוטפות דם: עכשיו?עכשיו כבר מאוחר מידיי. (יש מעמיתי שאף טרחו לקשט את הכרזות הללו באיוריםמרהיבים של מפלצות חשופות שיניים וחך ושל טירנוזאורים מאיימים מעידן הקנוזואיקון)לכן, באגף החינוך של הגיהינום אין - על פי רוב - עבודה רבה. אלא מה? שדרגיהגיהינום הגבוהים קיבלו החלטה לשדרג את אגף החינוך שלנו ולהפוך אותו לכוח מוביל.כפי שהוצגו הדברים, טענתם הייתה שיתכן מאוד שהאנשים שבגיהינום ימוחזרו פעם שנייהבעולם זה או אחר, ולפיכך יש לדאוג שהנידונים לא רק יקבלו את עונשם אלא גם יספגותכנים. מה זאת אומרת תכנים? ובכן, לתכנים היו הדרגים הזוטרים צריכים לדאוג –קרי, אני ועמיתיי. תכנים הם, למשל, ללמד את הסוחר הנוכל מתמטיקה. חישבו על זה: הואיכול לרצות את עונשו שנים ארוכות בגיהינום, להיקלות עד אפר דק, ולבסוף לשוב לעולםולהיות נוכל כשהיה רק מפני שבמקום לחסר שתיים הוא מחלק בשתיים. הבנתם?
אני, עד לפני שנה עסקתי בכלל בספונג'ה.ספונג'ה בגיהינום. עליי להודות, לא מדובר במשימה מרנינת לב. אני לא מדבר עלהחומרים שצריך לטאטא, העצמות והבשר החרוך אלא סתם, תודו, פשוט אין סיבה טובה לטאטאפה. בשביל מה צריכים הנידונים לעבור במסדרונות מצוחצחים וריחניים בהופיעם בבוקרלעמל יומם? זה לא שהקלייה שלהם תהיה נעימה יותר בגלל ריח האקונומיקה שיגיע אלנחיריהם מן המסדרון. אבל בגיהינום יש גחמות. אני חושב שחלק מן הייסורים כאן הואבעצם הבלאגן. לא ברור לנידונים אף פעם מה הולך לקרות איתם, מתי יבוא התענוג הבאועל איזה לחי הוא ינחת. מבלבלים אותם. לצערי, נגזר עליי להיות חלק מן המערכת הזאת.בעצם לא לצערי. מה אכפת לי. מגיע להם, אני מניח.
אבל דעו לכם, שגם המלאכים של הגיהינום הםנידונים. מה אתם חושבים, שכיף לשאוף כל היום אדי חומר לניקוי חלונות המעורבים בעשןכבשנים, לקול סימפונייה מפעימה של צווחות? אני למשל נמצא כאן בשל אותה פרשייהעגומה עם קלמן. מלאך נכשל? לא, חבר'ה, זה לא עובר לו בשתיקה. "מוטב שתיכשלבגיהינום" אמרו לי, ושלחו אותי לכאן.
כמה שנים התמדתי במשרתי כמלאך ספונג'ה,ואף זכיתי לשבחים על עבודתי. "אתה יסודי" נהג דומיניאל, הממונה עליי,לומר "יפה מאוד הניגוד שאתה יוצר בין המסדרונות למה שמתרחש בפנים. מלאכתמחשבת ממש. נזם זהב באף חזיר". וזה היה נכון. השקעתי את נשמתי בעבודתי, אף שלאידעתי מה בדיוק התועלת בה. עבדתי ועבדתי. כמו חמור עבדתי, יומם וליל. המסדרונותשניקיתי היו המבהיקים ביותר בגיהינום כולו, ולפיכך המפתים ביותר. תכופות נשלחתילנקות את המבואות למדורים הגרועים ביותר – אות וסימן כי אכן נעשיתי לשם דבר בניקוימסדרונות גיהינום.
אולי, חשבתי אז, זו היא הסיבה שבחרודווקא בי לתפקיד עליו אני עומד לספר. יום אחד, בעודי עסוק במירוק מדור הסיף מטיפותדם, בא אליי דומיניאל בפנים עגומות ובישר לי שעלי לסיים מייד, לשטוף את ידייולהתייצב לפני השר.
"איזה שר?" שאלתי, תוך שאנימקנח את ידיי זו בזו.
"גבוה. בדרגה די גבוהה" רטןדומיניאל "מה שבטוח הוא, שייקחו לי אותך. תמיד לוקחים לי את הטובים, כאילושלנקות את הגיהינום זאת משימה שכל אחד יכול לעשות".
"רק רגע" אמרתי"דומיניאל, אני רק אסיים את המרצפת ואת המפתן".
"לא!" נבח דומיניאל "לךאליו עכשיו. הוא בדרגה גבוהה מאוד. מהמנהלים". איזה מנהלים בדיוק, לא ידעדומיניאל לומר. הוא ידע רק היכן הם נמצאים. בלית ברירה הנחתי את המברשת והמטלית עלהרצפה והלכתי איתו. הלכנו במסדרונות המתפתלים להם והגענו למקומות שכף רגלי ומגבילא דרכו בהם מעולם. על הדלתות שבמסדרונות היו תלויים שלטים עם שמות כמו "שרףבכיר" "רב אופן" ואפילו "אורוות סוסי הסערה". (תהיתיבליבי מי אחראי על ניקוי האורוות הללו, ואיך הוא עושה זאת.)
לבסוף הביא אותי דומיניאל לאגף 1, חדרמספר 541. לא היה כתוב עליו מה יש בתוכו. "היה חזק, קלמניאל" אמר לי"אנו נפרדים, כנראה, לתקופה ארוכה. שמור על עצמך".
נשארתי לבדי. דקה ארוכה הסתכלתי בדלתובמספר 541 הרשום עליה באותיות גדולות. הלוואי ויכולתי רק לנקות אותו, חלף הרהורקטן במוחי, לנקות ולא להיכנס. ליבי אמר לי שדברים טובים לא יצמחו לי מן החדר הזה.
אז לא ידעתי עדיין כמה אני צודק. אתםמבינים? דלת תמימה ועליה המספר 541. כל אחד מכם נתקל באחת כזו מתי שהוא, אני מניח.דפקתי עליה ונכנסתי.
לא הייתי הראשון בחדר. בעצם, זה לא היהחדר. זה היה אולם. אודיטוריום ענק. ברגע הראשון חשבתי: הרצאה. רק זה חסר לי עכשיו.
ואכן, נראה היה שמדובר בהרצאה. על הבימהעמד שרף-משנה בכיר והסביר. על כסאות מדורגים ישבו אלפי מלאכים והקשיבו. ברגע בונכנסתי ניגש אליי מלאך זוטר כלשהו והדביק לי דש על חזי.
"שמך?" שאל, ואני אמרתיבנמיכות רוח "קלמניאל קרעכצנשטייניאל". אך דיברתי, נתמלא הדש באותיות."משוכלל!" התפעלתי, אך המלאך לא התייחס. "שב בשורה האחרונה,קלמניאל" אמר "הגעת ממש ברגע האחרון. תקשיב היטב למה שנאמר כאן. לא תשמעהדרכות רבות לפני שתקבל את הכיתה שלך".
"כיתה?" לא הייתי בטוח ששמעתיטוב.
המלאך היסה אותי בזעף ונפנה לענייניו.סנוב.
התיישבתי במקום שהוקצה לי, ובנקודה בהנגע ישבני בריפוד הכסא, נפתח פרק חדש בחיי. בבת אחת הפכתי מקלמניאל מנקה המסדרונותלמר קלמניאל קרעכצנשטייניאל, מורה ומחנך.
ב
שרף-המשנה הסביר בבהירות רבה את מצבהעניינים. ממנו למדתי לדעת כי אגף החינוך של הגיהינום נמצא כעת במגמת שיפור כוללת,עקב סבב מינויים מחודשים בגיהינום. הסגל הטרי רואה לנכון להתייחס לגיהינוםכ"בית הגיהינום", דהיינו בית גדול שבו חברה מגוונת אך בין יושביו שוררתאווירה חמימה ומשפחתית. חלפו הימים בהם היה הגיהינום עזאזל אחד גדול, אליו משליכיםאת כל הזבל האנושי: לא עוד. כעת מכירות הועדות העליונות בצורך להפוך את הגיהינוםמ"שום מקום" ל"מקום של ממש", בו תוכל כל נפש להתפתח לפיאופייה ותכונותיה ולהביא את הכוחות הגלומים בה לידי ביטוי.
"כמובן, כמובן" רטנתי באוזנייחתוליאל, מלאך עמית משכבר הימים. הוא היה אחראי על תחזוקת חתולי הקרקל של הגיהינום,ששימשו לענישת נידונים מסוג מסוים. לעיתים נדרשתי לנקות את הלכלוך שגרמו חתוליובעת ששעטו במסדרונותיי המבהיקים.
"נשמע מעניין" הסכים חתוליאל"אם כי לא הייתי רוצה להיות נוכח במקום, בשעה ש'הכוחות הגלומים בנידונים שליבאים לידי ביטוי'."
"אין בכך בכדי לפגוע בפן הייחודילגיהינום" הסביר שרף המשנה "אל דאגה, חברים: אנו נמשיך לעבוד עם שוטיהאש, עם השיפודים, עם הקלחות הרותחות ועם שאגות המפלצות. זו השפה שהאוכלוסייה שלנומבינה. אבל האווירה! מהיום יושם דגש על האווירה. בד בבד עם עינויי התופת, יזכוהנידונים לחינוך ולהווי חברתי, ליחס חם גם במשמעות המטאפורית. כך שהתהליך העוברעליהם יניב פירות."
בין הצעדים שיינקטו בקרוב מנה שרף המשנהמחיקתן של כתובות גרפיטי שאין בהן כדי לעודד את הנידונים, הקמת פנימייה בגיהינום,הקמת גינה בחזית, והקצאת שעות של חינוך מסורתי.
בשלב זה לא יכולתי להתאפק עוד. הרמתי אתידי והצבעתי.
"אני לא מבין" אמרתי "אםרוצים להפוך את הגיהינום למקום נחמד יותר, למה מפסיקים את העבודה שלי בספונג'ה?אני בסדר גמור. אפילו הממונה שלי אומר."
"אני שמח לשמוע" אמר שרףהמשנה. הוא היה נחמד הרבה יותר ממלאך הכניסה הזוטר, בכך אין ספק. "מה שמך,אמור לי?"
"קלמניאל" אמרתי.
"ובכן, קלמניאל" שרף המשנהרכן אל ניירותיו ועיין בהם רגע קט "קלמניאל... כיתה מספר 117ב. באיזה אגף?מממ, כן... אני רואה. הקשב, קלמניאל. בחלקך עתידה ליפול כיתה הנחשבת לאחת הקשותוהמאתגרות יותר. אם אתה בסדר גמור, ואפילו הממונה שלך אומר, זו כנראה הסיבה שנבחרתדווקא לכך. שנס מותניים. את כל הכישורים הנדרשים לספונג'ה תצטרך להפעיל גם בכיתהשלך. אומץ, יסודיות וקרצוף."
אללי! זה היה אחד המשפטים החכמים ביותרשאמר לי מישהו מימיי. תכופות הייתי נזכר בו במהלך השנה האחרונה, נזכר ונאנח. הו,כמה עתיד הייתי להתגעגע למגב ולסמרטוט!
שרף המשנה, שסבר כי הניח את דעתי, המשיךבהרצאתו. מכאן ואילך החל לרדת לפרטי התוכנית לשמה נתכנסנו כאן "ריבואותמלאכים, הדובדבן שבקצפת".
מסתבר, שהנידונים בגיהינום חולקולקבוצות על פי מקצועותיהם. לדוגמה, החייטים היוו קבוצה אחת. המלחים קבוצה אחרת.שואבי המים קבוצה שלישית. מתכנתי המחשבים, קבוצה רביעית וכיוצא בזה. הקבוצות לא כללו בתוכן מספריםשווים של אנשים. חשבו בעצמכם: כמה חייטים מרושעים, יורשי גיהינום, אתם מכירים?לעומת זאת, שודדי ים היו כמה אלפים.
קבוצות אלו חולקו לכיתות, ככל הניתן עלפי התמחויות ייחודיות. שודדי הים הכספי, למשל, קובצו בכיתה 45א ואילו שודדי היםהאגאי בכיתה 45ב. שודדי הים התיכון חולקו לשש כיתות, על פי תקופות: שודדיהתנ"ך, שודדי ימי הביניים, שודדים מודרניים וכיוצא באלו. הרעיון היה מתקבל עלהדעת: בהיות לכל קבוצה מכנה משותף מובהק, יוכל המלאך שיופקד עליה להעביר לה תכניםייחודיים שיסייעו לה להתקדם בתחומה. אין ספק, שהתכנים להם זקוקים מנהלי הבריכותהציבוריות אינם בדיוק אותם התכנים הדרושים לכמרים ישועיים.
שרף המשנה הציג על גבי לוח ענק אתשמותינו לפי סדר האל"ף בי"ת, כשלצד כל אחד מן השמות מופיעה הכיתה שקיבל.
מצאתי את שמי מיד:
קלמניאלקרעכצנשטייניאל..........................................................117במלכים וקיסרים
מלכים וקיסרים, תמהתי בליבי. לא יותרמתאים לתת לי כיתה של מנקי מסדרונות? מה לי ולהם, לאותם מלכים? האם עליי ללמד אותםלסחוט סמרטוטים? ובכלל, מה אני אמור לעשות איתם?
כאילו קרא את מחשבותיי, אמר שרף המשנה"כל אחד מכם, משמצא את עצמו ברשימה, מוזמן לעבור קורס קצר בן כשלוש שעות יחדעם עמיתיו. הקורסים יועברו לכם על פי תחום ההתמחות שלכם. למשל, ארבעת המלאכים שנפלו בידיהם רופאיהשיניים, השייכים לכיתות 150א-ד, יעברו קורס אחד. תשעים ושניים המלאכיםהאחראים על סוחרי הסמים, השייכים לכיתות 12א-צב, יעברו קורס אחר. בקורסים הללותעברו חניכה מהירה באשר לתחום הספציפי שלכם, וכמו כן תקבלו את רשימת השמות שלהנידונים עליהם תהיו אחראים בשנה הקרובה."
חזרתי והסתכלתי בלוח. לנגד עיניי הזדקרשמו של חתוליאל, מכרי הוותיק. על הלוח הופיע גם הוא, ובקבוצה שלי דווקא:
חתוליאל.............................................................................117קלב מלכים וקיסרים
איתי בקורס, הסקתי, יהיו לפחותמאה שלושים ושניים מלאכים.
ג
בקורס שרר בלאגן גדול. סוף סוףהיינו מאה שלושים ושניים ולכל אחד מאיתנו היו אלף שאלות ותמיהות. אף אחד מאיתנו לאהיה קשור למוסד המלוכה והקיסרות בשום דרך. היו בינינו מלאכים מנקים, טבחים, נפחיםועובדי תחזוקה, וכולנו רצינו לדעת איך בדיוק אנחנו אמורים לטפל בבני אדם שעולמםשונה כל כך משלנו. השְּׂרַפְרָפִים שהעבירו את הקורס היו חסרי סבלנות כלפינו,וניכר היה שאין הם יודעים בין ימינם לשמאלם. הם אמרו בעיקר: "אתם מלאכים, אתםתעשו בדיוק מה שנצטוויתם. אתם מלאכים, אתם תעשו בדיוק מה שנצטוויתם". יחסמעורר מחשבה, אם תשאלו אותי, אבל ככה זה בגיהינום.
ובכל זאת, כמה דברים הובהרו ליבשלוש שעות הבלאגן האלה. ראשית, מרבית הכיתות חולקו לפי מדינות: מלכי צרפתלדורותיהם בכיתה אחת, מלכי ספרד באחרת ונשיאי ארצות הברית בעוד אחת. לעומת זאת,הכיתה שקיבלתי - 117ב – הייתה ערב רב של מקומות זמנים. הייתה זו כיתה של מהשהשרפרף המרצה כינה "שליטי כיפה".
"אלה החלאות הכיגדולות" אמר השרפרף ומשך באפו "אני לא מקנא בך. כובשים ללא תחתית כולם,מנהיגים בקנה מידה עולמי. חתיכות טינופת."
הדבר השני שלמדתי לדעת הוא שלאכל תלמידי כיתתי מגיעים מהגיהינום.
"כן, כן" הסביר ליהשרפרף כאילו מדובר בדבר מובן מאליו "יש כאן איזה עיסקה בין גן עדן, כף הקלע,הגיהינום ועוד כמה מקומות. השפעה הדדית וזה. הם חושבים, שאם הם יערבבו בכיתות קצתבני אדם מכל מיני מקומות, זה ישנה לטובה את המאזן הדמוגרפי של הכיתות. תהיה אווירהטובה יותר, משהו כזה. הם גם התחכמו, אמרו משהו על זה שלימודי הצדק יהיו גן עדןלצדיקים וגיהינום לרשעים, ככה שזה יוצא בדיוק מתאים."
"לימודי צדק?"הזדעזעתי "אני הולך ללמד את כל הקיסרים האלה מה זה צדק?"
"כן" אמר השרפרףכלאחר יד "הם לא משהו בזה, אתה יודע. וגם במתמטיקה לא. צריך להתחיל איתם מאפס– שתים ועוד שתים וכאלה".
"ואיך אני אמור לעשות אתזה? גם אני לא משהו בחשבון".
"אֶה! אני מבטיח לךשתסתדר. אם מטילים משימה על מלאך, סימן שהוא יכול לבצע אותה".
כאב פתאומי, כמו דקירה, בחזה."אני... כבר לא בטוח" לחשתי והתכנסתי בעצמי. הפצע ההוא מעולם לא התיישן,מעולם לא רוכך בשמן, חובש ונתרפא.
העבודה החדשה מצאה חן בעינייפחות ופחות מרגע לרגע. ביקשתי לקבל את הרשימה השמית של התלמידים שלי.
"מיד" אמר השרפרףוחיטט מעט בדפיו. למעשה, הוא עשה את עצמו מחטט למען הרושם: הדף שלי היה השנימלמעלה.
"קח" אמר והושיט ליאת הרשימה שלי "אם תרצה מידע נוסף לגביהם, תמצא אותו בצד השני של הדף. מידענוסף תוכל למצוא בספריית הגיהינום – עכשיו יש גם דבר כזה. יש לך יום אחד להכין אתהחומר. למד אותם גם על ענווה, אתה יודע, צניעות והכל. הם די מלאים מעצמם, הייתיאומר".
השרפרף אמר עוד כמה דברים, אךאני כבר לא הייתי איתו. השמות ברשימה שלי בערו לנגד עיניי כלפידים בלילה. ספרייה?הצחקתם אותי. בעוד מימיני ומשמאלי עולות זעקות שבר כגון "מישהו שמע על פיליפהראשון דה רובר, דוכס בורגונדיה?" ו"נורסולטן נזרבייב, מי זהלעזאזל?", הייתי אני שקט ומרוכז ברשימה שבידי. שמעתי על בונפארטה נפוליאון.גם את מוקדון אלכסנדר הכרתי, ואת בורג'יגין טמוצ'ין, הלא הוא ג'ינגס חאן. בכל זאת,בצעתי כמה שליחויות בעולם התחתון לפני שנכשלתי עם קלמן. לשמות שברשותי הייתהנוכחות, היה להם כוח. זרים הם לא היו. לאף אחד.
קראתי ברשימה באיטיות, וכל שםושם הזכיר לי תקופה אחרת בחיי. כמו נקודות ציון הם היו, השמות. שקעתי בהרהוריםנוסטלגיים. הנה אמנמחאת פרעה. איזו תקופה נפלאה! איך הבאנו עליהם את כל הצפרדעיםהללו, והכינים, והערוב! אני זכיתי להיות חייל בצבא המלאכים שייצר את האפקטים ההם.סנחריב! כמה נחמד היה להראות לו מה זה, באותו לילה גדול! וברקה חניבעל – הו, מייתנני לחזות שוב במסעי הקרב המזהירים שלו! איך היכה את הרומאים המנוולים פעם אחרפעם – בעזרתנו האדיבה, כמובן.
לפתע עמד ליבי מפעום. ידיהאוחזת בדף קפאה.
"היי" קרקרתי"אני לא מוכן".
"מה יש?" נפנה אליהשרפרף ברטינה.
"אני לא מוכן ללמדאותו" אמרתי.
"מה זה לא מוכן!" זעףהשרפרף "אתה מלאך. אתה חייב. אין לך בחירה חופשית, אתה יודע".
"לא אכפת לי!" אמרתיבהרמת קול "יש דברים שאני לא עושה!"
קלמן הוא שדיבר מתוכי, דיברוצעק. קלמן הוא שהתפרץ. שמו של אחד התלמידים המיועדים לי פגע כחץ באמצע ליבו שלהקלמן שבי, היהודי העדין והמפוחד שמעולם לא עזב את ליבי.
השרפרף התחיל להתווכח. אין דברכזה, הוא אמר, של לא מוכן, לא יכול, או איך שתקרא לזה. מלאכים חייבים לבצע פקודות.אם הם לא מוכנים, הם נשרפים, אבל בעצם אין דבר כזה – זה בכלל לא יכול להיותולא יקרה לעולם, כי מלאכים הם יצורים הממלאים פקודות מעצם הגדרתם, ממש כפי שעץעשוי מעץ מעצם הגדרתו. אני התחלתי להתעצבן ולצעוק. שאשרף, לא איכפת לי, וגםמהתיאוריות לא איכפת לי. יש לי הרבה תלמידים חלאות. אני מוכן לסבול אותם. מהלעשות? כמו שאמרת, אני מלאך, ואין לי ברירה אלא לבצע את המוטל עליי. אבל יש אחדשאני לא מסוגל לקבל. נקודה. קלמן לא מרשה.
"מה קלמן בראש שלך"השרפרף היה עייף ויגע. התמלאתי בחילה. שומו שמים! איך הוא התווכח איתי עד עכשיו אםמעודו לא שמע על קלמן? תפסתי את רשימת השמות בשתי ידיי וצעקתי: "אני קורע אתזה עכשיו! עכשיו אני קורע את זה, אם אתם לא מוציאים את אדולף היטלר מהרשימהשלי!"
לקול ההמולה שיצרתי התקבצוסביבי עוד מספר שרפרפים.
"חכה, חכה!"
"אל תקרע אותה!"
"מה יש? מה הסיפורשלך?"
נעמדתי על כסא, סמוק בפָּניםולוהט מבפנים.
"הסיפור הוא" קראתיכשכל גופי רועד "שאני קשור לעולמים ביהודי אחד בשם קלמן קרעכצנשטיין. קלמןנספה בשואה של היטלר אדולף, יימח שמו, ולכן אין לי שום כוונה ללמד אותו אפילו משפטאחד בכיתה שלי. אין לי שום כוונה להסתכל עליו. אין לי שום כוונה להיות איתו בחדראחד, אפילו רגע אחד. תעשו עם זה מה שאתם רוצים".
השרפרפים מדריכי הקורס נראומבולבלים. חבריי המלאכים, לעומת זאת, נראו מסוקרנים.
"קלמן... קלמן מה?"שאל חתוליאל.
"קרעכצנשטיין. קלמןקרעכצנשטיין" עניתי בנוקשות.
"והוא היה בשואה?"שאל מלאך אחר.
"כן. זה מה שאמרתי".
"יו! גם אני הכרתי אדם אחדשהיה בשואה" התלהב המלאך "בנימין רובינזון קראו לו. אבל הוא ניצל.דייגים מדנמרק הצילו אותו - ותראה איזה צירוף מקרים! בדיוק את המלך כריסטיאןהעשירי אני קיבלתי בכיתה שלי! חכו חכו, אין לכם מושג איך אני הולך לפנקאותו!"
"איזה ביש מזל"חתוליאל הניד לעומתי בראשו בהבנה "היטלר, מכולם. מצד שני, אולי, זאת דווקאהזדמנות טובה להתנקם בו? אני מוכן להשאיל לך את הקרקלים שלי –"
"שקט!" נבח אחדהשרפרפים המדריכים "הדיבורים האלה לא מקובלים עליי, חבר'ה! אתם לא מפנקים אףאחד ולא מתנקמים באף אחד. תפקידכם מסתכם בלהעביר להם תכנים. את כל השארתשאירו להנהלה. תאמינו לי, היא יודעת טוב מאוד מה היא עושה. את העינויים שלהם הםמקבלים, כולם, באבי אביהם".
"כן, בטח" מישהו שרבבלשון "כאן בבית הגיהינום. טוב שלא הגזמנו. "לונה פארק הגיהינום"עוד מעט יקימו פה."
"ללמד את התועבות האלהכאילו הם תלמידים תמימים בכיתה אלף" התפרץ מלאך נוסף "אני קורא עכשיו אתההיסטוריה של אחד התלמידים שלי, אחד ולאד - "דרקולה" - צֶפֶשׁ. המפלץהזה הוציא להורג אלפי בני אדם באמצעות תקיעת שפוד בישבנם. מישהו מוכן להסביר לי מהבדיוק עשיתי, שנגזר עליי לפגוש אותו פנים אל פנים? ללמד אותו מהוצדק?"
התעוררה המולה. כל המלאכיםשבחדר התחילו לדבר בבת אחת. כל אחד דיווח על מנת הזעזוע שקיבל ברשימת התלמידיםשלו. במקרה הטוב המלכים שברשימות פשוט לא היו מספיק חזקים על מנת לגרום צרותגדולות מידיי. במקרה הגרוע, הם כן. המלכים והקיסרים הם אוכלוסייה שקשה להתמודדבשכל עם גודל הזוועות שהיא מסוגלת לחולל. תגידו לי, מה כבר מסוגל הגנב המשובח בעולםלעשות? לכל היותר, לגנוב את המונה ליזה. חתיכת נייר צבוע. מה אומר ומה אדבר?ליאונרדו דה וינצ'י המסכן ממש מתהפך בקברו. המלכים והקיסרים שבגיהינום, לעומת זאת,כמעט כולם נושאים על גבם רצח של אדם חף מפשע, ובדרך כלל של הרבה יותר מאדם אחד.
השרפרפים נצפו כשהם מתאמציםלהשליט סדר ומשמעת מחודשים, ללא הצלחה. הם קראו וצעקו, אבל קולם היה כקול הספןהנבלע בין גלי הים. התחלתי לפתח תקוות שכל המשימה כולה תיגנז מחמת התנגדותם העזהשל צוות המורים המיועדים, אך לא כך היה.
אחד השרפרפים שנראה שחונן במעטיותר יוזמתיות מחבריו, שלף מחגורתו חפץ כלשהו. היה זה שוט של אש. בטרם הספיק מישהולקרוא קריאת אזהרה, כבר היה שוטו מתנופף, שורק באוויר ומצליף בנו. קריאות המחאההתחלפו ביבבות שבר. שוט האש היה אמצעי ידוע ומוכר, ושימש בעיקר כנגד נידונים. עדכה לא זכינו לחוות אותו על בשרנו. תמיד יש פעם ראשונה.
בעוד השרפרף עם שוט האש מתרוצץבחדר ומפיל חללים חללים, כמרסס בעדת יתושים, הסביר שרפרף אחר, בעל קול של צפצפה,את הרציונל:
"לא הבנתם, אולי, אבל אתםלא בקייטנה פה. אתם תעשו בדיוק מה שאתם צריכים לעשות, ושלא יהיו שום תלונות. אתםמלאכים. מי שיפתח את הפה מעכשיו, פשוט יחטוף. התלמידים שלכם הם סימפטיים יותר אופחות – זה לא מעניין אף אחד. מבחינתנו, שיהיו כולם אשמדאי בכבודו ובעצמו. אתם תהיואיתם ותעבירו להם את התכנים הנדרשים. זה הכל."
שאר השרפרפים עמדו בשילוב ידייםוהביטו בנו במבטים מנצחים. אכן, השתתקנו. לא היה כלי צורב ומכאיב יותר משוט האש.כאשר קיבלת אותו באיבר-המקביל-לגב שברשותך, לא יכולת שלא לפרוץ בצעקה גדולה ומרה,וזאת אף אם אתה המלאך גבריאל בכבודו ובעצמו.
הסדר בכיתה שב על מכונו,והשרפרף שהכה בנו השיב את השוט לנדנו. "זהו זה" אמר וחכך את כפותיובסיפוק "אני מקווה שמעכשיו יהיה פה שקט".
אחד השרפרפים המדריכים, שנראהקטן וחנפן, ניגש אליו ולחש על אוזנו משהו בהתלהבות. השרפרף בעל השוט גיחך ואזהנהן. השרפרף החנפן טיפס על שולחן וחייך אל כולנו חיוך מעושה.
"שימו לב!" אמרוחיוכו התרחב, חושף את המקבילות-לשיניים שלו "שוט זה שעבר כאן כעת וזרע בכםבהלה, בוקה ומבוקה, נדמה לכם מן הסתם כמכשיר שנועד להשררת שקט בקורס. אבל זו כלללא המטרה העיקרית! אני שמח לבשר לכם, כי המטרה היא שתחוו את עלילות השוט הזה, כיאתם עומדים לקבל אחד כזה - כל אחד מכם! אז פשוט רצינו שתרגישו מה הוא עושה לפני שתקבלוגם. יופי לכם! האח והידד! תתחדשו!"
מה? נדהמתי. שוט של אש? לכלאחד? מה הולך כאן? וזאת עליכם לדעת, כי רק דרגים בכירים מאוד, מלאכי החבלה העושיםבעבודות שלפניי ולפנים, מחזיקים ברשותם שוטים של אש. ואילו אנו, רובנו לא היינואלא עובדי תחזוקה מסוגים שונים.
התבוננתי סביבי וראיתי כי אינניהיחיד ששרוי בתמהון עמוק, בהלם קרב. אבל אף אחד לא העז לפצות את פיו.
השרפרף בעל השוט דיבר:
"כן, זה נכון. בואו לאנהיה תמימים: סדר ומשמעת לא ישררו בכיתות שלכם מאליהם. מדובר באוכלוסיה קשהובעייתית. אך כאן אני שמח להזכיר לכם כי אנו שייכים למוסדות הגיהינום! לנו, כעובדיגיהינום גאים, אין כל בעיה! מי שיפריע, ייענש. ובחומרה. כרגע חוויתם על בשרכם כמההשוט הזה מכאיב. בשל תפקידכם החדש, לכל אחד מכם יהיה שוט! אם תתקלו בתלמידסורר ומורה, אל תהססו לרגע: העיפו לו אחת בפרצוף ועוד אחת בבטן.. אינכם צריכיםלרחם – מדובר בנידונים. השעות בהן הם לומדים אצלכם, הן השעות הקלות ביותר שלהם.בכך אתם יכולים להיות בטוחים."
הוא נראה מרוצה מאוד מעניין זה,כאילו היה בידו מַטְעָם נהדר שהוא שש לחלוק עם עמיתיו. תנועותיו בדברו היו כהענוגות ומתרפקות, שלרגע ניתן היה לשכוח שהוא מדבר על שוט של אש ושהוא עצמו עשה בנושמות לפני רגע קט באמצעות אחד כזה. אבל רובנו ככולנו התקשה לעכל את הרעיון שמהיוםנישא על מותנינו שוט של אש. הקטע של להרביץ לא בער בנו במיוחד, שלא לומר גרם לנולסלידה.
מצד שני, הרהרתי לעצמי, הצדקאיתו. באמת אינני רואה את עצמי נכנס לכיתה, קלמניאל קרעכצנשטייניאל אחד, כיתהשדרים בה נפוליאון, נבוכדנאצר ואחשוורוש בכפיפה אחת, ומצליח להוציא מילה מהפה. מייסתכל עליי בכלל, מלאך יהודון עלוב? מי ישליך מבט אחד לעברי? הם פשוט יתחילולהתכתש זה עם זה, ואני כמו יהודי אמיתי, אתקע ביניהם ואמחץ לי. שוט של אש בהחלטישנה מעט את מערך הכוחות בכיתה.
השרפרף בעל השוט המשיך."אני רואה שאתם נלהבים מאוד, והדבר משמח אותי. (איזה נלהבים? מעכלים. לאמשנה) אכן, כלי חשוב מאוד קיבלתם, משפע וברכת הגיהינום. אלא שכעת עליי לצנן אתהתלהבותכם קמעא. אני מזכיר לכם, כי תפקידכם הוא ללמד את הנידונים ולהעביר להםתכנים, ולא להתעלל ולהתעמר בהם. את זה עושים להם מספיק. שוט האש שבידיכם תכליתוהיחידה היא השלטת משמעת בכיתות שלכם. על מנת למנוע מכם לשסות את יצריכם האפליםבכיתותיכם כנגד הנידונים המרושעים שלכם, תוקנה תקנה. התקנה היא, שבשוטי האש שלכםתוכלו להשתמש רק שלוש פעמים במשך השנה. שלוש פעמים בלבד."
מה???
כעת היו פיות הכל פעורים,עיגולים עיגולים. מצחיק איך שלפני דקה אחת נדהמנו מן העובדה שיש לנו בכלל שוטים,ובן רגע היינו נדהמים מכך שלא נוכל לעשות בהם כמעט שום שימוש. אבל באמת, מה הםחושבים לעצמם? בכל זאת, גיהינום פה או לא?
חתוליאל, שעמד לידי לחש לי"אתה חושב שהשרפרפים האלה היו מסתדרים איתנו עם שלוש מלקות בלבד?"
נדתי לו בראשי בעוגמה.
"טוב, מה נהייתם ליאומללים?" אמר השרפרף והעביר את ידו בחיבה על השוט שלו "בסוף הקורס שלנוכאן תקבלו כל אחד שוט! עליכם לשמוח. שלוש מלקות - שזה לא יישמע לכם מעט: העיקרוןהוא בעיקר לאיים. לאיים ולאיים ולאיים. לתת אחת רצינית למישהו בתחילת השנה, שיבינושאתם מסוכנים ולא משתלם להתעסק איתכם, ובהמשך רק לשלוף את השוט, להניף באווירולאיים. רק במקרים חמורים באמת להשתמש. תאמינו לי, זה עובד יופי. משמעת יוצריםבעיקר באמצעות איומים. לא צריך עונשים של ממש. עונשים אמיתיים סתם מעכירים אתהאווירה."
"כן, בטח" לחש ליחתוליאל "לו קל לדבר".
"עם כל המלקות שמותר לולהחטיף" לחשתי חזרה, סוכך בכף ידי על פי "מעניין איך הוא היה מסתדראיתנו אם היה מותר לו רק לאיים".
"זהו זה. לפני שהוא הוציאאת השוט, חשבתי שהעסק מתפרק כאן, שהולכים הביתה".
"גם אני".
"אתם השניים!" קולושל השרפרף הרעים בחדר והרעיד את הכסאות. חתוליאל ואני התאבנו על מקומותינו. פניושל השרפרף נצבעו בגווני אדום, ועיניו ירו גיצים לעברנו. הוא שלף את השוט מנדנובאבחה אחת והצליף באוויר בכח. לבבותינו נמוגו בחזינו והיו למים. השרפרף ראה אתהבעתה על פנינו, והשיב את השוט לחגורתו, מהמהם בסיפוק.
"אתם חושבים שלא שמעתיאתכם?" אמר "אז הנה לכם, הדגמה חיה. כן, איום בלבד זה יפה מאוד. חזק מאוד.מספיק בהחלט. תאמינו לי – שלוש מלקות הן די והותר, בקלות יספיקו לכם לשנה שלמה. אםתשמעו לעצתי, תנו אחת בתחילת השנה, קבל עם ועדה, ואת השתיים האחרות תשמרו בקנה.באמצעות המלקות שלא ניתנו עדיין, תיצרו מעל התלמידים להט חרב מתהפכת. הםיידעו, שבכל רגע יכולה להיפתח עליהם הרעה. גם אם בטעות מימשתם שתי מלקות מן ההקצאהשלכם בתחילת השנה – שימרו מכל משמר את השלישית. אל תשתמשו בה אלא בשעה של פיקוחנפש ממש. זכרו: המכה שיש בידכם לתת, לא זו שנתתם כבר, היא מקור הכח שלכם.בשום פנים ואופן אל תוותרו עליה."
"אז יוצא, בעצם, שיש לנורק שתיים!" התפרץ המלאך שדיבר קודם על בנימין רובינזון. עיניו ברקו כעיניהפילוסוף בשעה שהוא מתווכח עם מתנגדיו "בסך הכל יש לנו שלוש מלקות, ובשלישיתאסור לנו להשתמש".
"השלישית היא כמו כדורהטעון באקדח נצור" אמר השרפרף בעל השוט "מותר לכם להשתמש בה – אבל אלתעשו זאת. המלקה השלישית צריכה להיות ממש על הסף – כאילו עוד רגע אתם מרביצים אותהבכל הכוח, אבל תמיד תעצרו בשנייה האחרונה. שמעו לי: המורים המשובחים ביותר הם אלה,שאתה מרגיש שבכל רגע הם יכולים להמיט עליך אסון."
טוב, נחמד. הרהרתי. נשמע טריקנחמד, ומצלצל אמיתי. בתחילה נראו לי השרפרפים המדריכים מין תולעי משי כאלה, שאינםיודעים דבר, אבל נראה שיש מה ללמוד מהם. הייתי צריך לחשוב על כך: בצבאות השמים,אפילו באגף הגיהינום, הדברים עובדים. יצורים עושים את המוטל עליהם, אין אפס. רקבכדור הארץ זה לא ככה לפעמים.
השרפרפים ניצלו את הדממה ואתהעניין שגילינו בהם פתע פתאום, והתחילו להעביר בתורנות את המלצותיהם לגבי תכניהלימוד במשך השנה וכן פרטים טכניים לגבי שעות לימוד, ימי חופשה, הירארכיה, חוקיםמנהליים וכדומה. ראשי היה סחרחר עליי. דעתי נדדה למחוזות אחרים.
משהו בפאתי ליבי הציק לי והציקכל הזמן, לא נתן לי מנוח. לא היה זה התפקיד החדש. איתו כבר השלמתי. גם לא הגעגועיםלדלי ולסמרטוט הרצפה. היה זה קלמן. קלמן שלא היה יכול לשאת את היטלר.
הקורס הסתיים בחלוקה חגיגית שלשוטי האש. "שמרו עליהם היטב" המליצו השרפרפים "בשום אופן לא תקבלונוספים. בקשות מיוחדות לא תיענינה. ושוב אנו מזכירים – השתמשו במלקות שלכם בחסכנותרבה."
מוזר היה לי להחזיק עליי שוט שלאש. מעודי לא נשאתי עליי כוח רב כל כך, מעודי לא הייתי בר איום על מישהו. אבלעכשיו באמת הרגשתי בטוח יותר לקראת התפקיד החדש כשהשוט הזה על מותניי.
סביבי שררה עליצות. מלאכים שלפואת שוטיהם והשוו את אורכיהם וצבעיהם זה לזה. היו ששוחחו בהתלהבות על הרשימות שלהם,והידוענים שהצליחו למצוא בהן. חתוליאל, לידי, ניסה לעניין אותי בשליט צרפתי אחדשנפל בחלקו – פפין הגוץ – ותהה איזה מין אופי יש לו אם הוא הרשה לכולם לקרוא לוככה, או לחילופין – עד כמה נמוך הוא. לחתוליאל השבתי מה שהשבתי מפני הנימוס, אךמלבד זאת הייתי שקט ומסוגר בעצמי.
נראה שמרבית המלאכים, על אףמחאתם בתחילה, הסתגלו כבר לרעיון הסבתם למורים. המשימה להנהיג כיתות של מלכים,שלפני כשלוש שעות נראתה להם זרה ומוזרה, הייתה עכשיו כמעט מובנת מאליה עבורם. ללאספק היו לשוטים החדשים חלק ביצירת האווירה העליזה: הם הקנו בטחון לכולם, וגם גאווהמסוימת. איש לא הוטרד עוד מן הפושעים עימם הוא עומד להתרועע יום יום בשנה הקרובה.סוף סוף, מלאכים היו. אין הם צריכים לקשור קשר רגשי עם תלמידיהם אלא למלא אתמשימתם.
יצאתי לבדי מן החדר, שקועבהרהורים. דבר אחד ידעתי בוודאות - אצלי היטלר לא ילמד. כל חבריי יכולים להסיח אתדעתם מן התלמידים המנוולים שלהם; גם אני יכול לנהוג כך לגבי פרעה, למשל. אבל לגביהיטלר לא. קלמן המסכן לא נותן. לא היה לי מושג מה אעשה ומה יעשו לי בגלל זה, אבלדבר אחד היה ברור: בקלמן אני לא אבגוד.
תמונות תמונות הקיפוני, סבוניכדבורים, מן היום הארור ההוא.
