בצעדים אטיים,

אט אט שחלילה לא תתעייף

היא מתקרבת,

מעט מחויכת,

כמו שומרת על סודות מדינה.

הנה, היא מגיעה

מתקרבת  קרוב מספיק כדי שאוכל

לשמוע אותה נושמת

נשימה אחת עדינה.

ואחת... משוגעת

לחוצה ומטורפת

כמוה,

כמוני.

דממה,

אני והיא בקרב מבטים

מעורר השראה,

בעוד שטיח עלי הסתיו

אשר פרוס תחת

כפות רגליה הקטנטנות

משמיע קולות עונג שבריריים.

היא רואה

שני אגלי זיעה

מלטפים את פני ומבינה...

שהיא מובילה,

אחת-אפס

לה.

שיערה,

זהב טהור

מתעופף לו לצלילי מנגינת הרוח

ואני לא בטוח

על מה אני צריך לחשוב,

אם בכלל.

אם בכלל יש לי סיכוי כלשהו

לצבור פה נקודות.

היא לא מחכה הרבה

ושנייה לפני שאני...

היא מושיטה את ידה ונוגעת בידי

ואני...

אני חוטף גלים של צמרמורות.

יצאתי כוסית,

כמוה (אבל לא בדיוק).

"התגעגעתי",

היא לוחשת בזהירות

לאוזני הימנית

אשר עד כה הייתה עסוקה

בעיקר בלהאדים,

מן תחביב שאימצה לעצמה עוד מימים עברו.

"אני פחות",

עניתי לה

בעוד עיניי לה מחייכות

ומנסות לשחזר לה זיכרונות

מפעם,

זיכרונות שלנו.

שלי ושלה.

אני חושב שאני כבר

מצטער

על מה שהולך לקרות

כאן,

הלילה.