*
אבא זקן
בן חמשת אלפים
שנה, ומשהו,
נעול לו בחדר
כבול וחבול.
ובנו הבכור
מכה בו,
צוחק כשיכור,
טירוף בלי גבול.
'הפלא מכותיך'
לוחש לו האב
'אך שוב לבסוף
אל חיקי',
מלטף בעיניו
ילד מפלצת
שברח לחופשי.
ושאר ההורים כבר ברחו
אל נקיקי הסלע
תלשו את תמונות בניהם
אותם שכחו
קיוו לעתיד כמו שפעם היה
וצחקו בזלזול
כשחשבו, בזקן שנשאר
בזקן הנעול.
וניסו הם ללדת
ילד חדש
ובסוף זה קרה
כולם התכנסו
הבית האיר
שתיקה של תקוה,
והילד יצא
,וקריאה נפלטה מאמו,
ילד לבוש בשחורים
עם אותו המבט המטורף בעינו.
וכל הזקנים
הסתגרו שוב במאורותיהם
והילד נשאר מקלל וקוצף
ללא אבא ואם.
ובסערת לבבו הקרועה
הוא לא שמע את אותו הזקן
שחזר ולחש בחמלה
'אני הוא אביך'
בטוב וברע.
לעמונה, יקירתי
שניאור.
*
