ויקטור התיישב על כיסאו ונאנח, עבודה מרובה לפניו, עליו לביים הסרט הזה, לארוג את כל הדמויות וקווי העלילה המסתעפים לכדי רקמה קולנועית אחת, ועליו לסיים זאת עוד היום.
כשסקר בעיניו הנפוחות מחוסר שינה את מה שבעיניו הצטייר כאנדרלמוסיה גועשת של חוסר תכנון ומבוכה ובעצם היה המולה עליזה של חבורה עולצת, נרגשת ודי מאורגנת סה"כ של עובדי הפקה, תפאורנים,צלמים, שחקנים ועוד, עלה בגרונו אותו הגוש המוכר של ייאוש.
איך הסכים לעשות זאת, למען ה', הרי הוא היה ידוע בתור הבמאי המחושב, מאורגן ומקצועי ביותר שקיים בתחומו, איך הסכים בפזיזות בלתי אופיינית לו להצעה נמהרת זו שהציעה לו סוניה חברתו, בעניים בורקות.
"מדובר באתגר נפלא"! הסבירה לו כשעיניה נוצצות למחשבה על ההרפתקה המתקרבת " זוהי חבורה של סטודנטים לקולנוע שנענו לאתגר לייצר סרט חדש לגמרי ביומיים בלבד! הכול עליהם לעשות ביומיים- לכתוב תסריט,להפיק ולביים! הם עדיין מחפשים במאי, מישהו בעל חזון. איש שיכול לראות את התמונה הגדולה, להעביר את תחושת הסיפור המתהווה על ידי הפרטים הקטנים גם כשאין מספיק זמן בידו בכדי ממש להתעמק בכל אותם הפרטים הקטנים והמייגעים"
והוא חש שוב את אותה תחושת התסכול הכובלת עולה בקרבו. שוב היא עושה זאת, מנסה להוציא אותו מעורו, מנסה לגרום לו, כפי שהייתה קוראת לכך "למתוח את הגבולות" והוא היה מוחה כלפיה בתסכול שהיא רק אומרת כך ובעצם, הייתה רוצה לראותו ממציאם מחדש. ואת זה, מה לעשות, עוד אין ביכולתו לעשות.
"אבל איני מסוגל! את מבינה", מחה בכעס , "כל פעם אותו ויכוח נדוש ולעוס- אינך מבינה שאני חייב את הפרטים הקטנים, חייב להשקיע בכל סצנה וסצנה, לעבור עליה שוב ושוב עם השחקנים, שייצרו בדיוק את האווירה הנכונה,הנדרשת, לשבת עוד פעם ועוד אחת, כמה שנדרש עם הצלם הראשי, לעבור על השוטינג סקריפט עוד פעם ועוד פעם, עד שאוודא שאכן יצליח ללכוד במצלמתו את מהות המילה הכתובה בסצנה? את האווירה? אינך מבינה?!"
"את כל זאת לא ניתן לעשות ביומיים בלבד! פשוט לא! בלתי אפשרי!"
והיא חייכה שוב בסלחנות, כמו שהייתה עושה כל אימת שהיה מתפרץ, מתלהם , גועש ומתפייט על חשיבות הדיוק, והפרטים, וזרקה לעברו כשאותו זיק מוכר של קנטור דולק בעיניה את עובדת היותו " נרקומן של הפרטים הקטנים" כפי שאהבה לכנותו.
ואז התקרבה אליו, הניחה ידה החמה על ידו הגרומה והביטה בעיניה השחורות בורקות היישר לתוך עיניו, לתוכו. כפי שהייתה נוהגת לעשות כשידעה בעצם, שהעניין כבר הוחלט, והם מתווכחים אך ורק לשם הפרוטוקול.
ואכן העניין הוחלט,לא ידע מדוע טרח להתווכח בכלל, והוא מצא עצמו שוב, עושה דבר שאינו בטוח בו, אינו בטוח ביכולתו להביאו לידי שלמות, לשייפו לכדי הגימור הנדרש. וכשמחשבה זו חלפה בו, הסוניה שבו מחתה שוב בקולה המתנגן כחרוזים צבעוניים הנשמטים אל תוך קערת זכוכית- והרי זה כל העניין יקירי האהוב, לגרום לך ליצור דבר שלם, ללא אותה השלמות שאתה דורש מעצמך. זהו כל הסיפור.
וזהו אכן כל הסיפור.
ויקטור הזדקף בכיסאו, התמתח, הרגיש איך אותו גוש ייאוש בגרונו מתפרק לכדי אנרגיית היצירה שממנה התהווה. חש היטב כיצד אותה אנרגיה מזרימה בעורקיו את חדוות ההתחדשות, והחידוש, ההתרגשות שנוצרת כשרעיון ומילה רוקמים חיים לכדי סיפור חי.
הרים את המגפון שבידו, העביר את המתג שבו למצב סמכותיות, כחכח בגרונו וצעק:
"שלוש,
שתיים
אחת
אקשן!"
