בחורות ובחורים, אני מבינה שלשני המינים (וכן בביטחון אגיד לשניהם) יש כל מיני לבטים ובעיות במערכת היחסים המורכבת שיש לנו עם אוכל. כל החידושים בעולם המזון גרמו לנו לאבד את השפיות. אנחנו שוכחים שאוכל נועד בשביל לגרום לנו להתקיים ולשרוד, להיות בריאים ולא למלא חללים ריקים כמו פרידה כואבת, מערכת יחסים רעועה עם ההורים, חוסר היכולת שלנו להתמודד עם עצמינו , וכמובן, הכי אהובה עליי מבין כולן זו הסיבה הבאה :" אני מוצאת נחמה באוכל כי הוא לא שופט אותי, ותמיד שם בשבילי בשביל להטביע את הכאב" .
רובינו לא מרוצים מפרטים מסויימים בגוף שלנו וכאשר נקלע בזווית העין בן אנוש עב בשר או בעל אף עקום יותר אנחנו נועצים בו ציפורניים סדיסטיות ושיפוטיות והאגו מקרין חיוך קטן ומרושע.
בואו תכנסו איתי לגוף אחר...
דייט בחורף כנראה לא מחמיא לה כל-כך. היא תמיד טענה שהחורף זאת תקופה מאוד קשה. בחורף תמיד יש לה דכאונות בחורף תמיד משמינים. בחורף הכל נהיה טעים יותר.
השוקו מתוק יותר, הפיצה מזמינה יותר ובחורף בכלל לא מזיעים כשאוכלים תפוחי אדמה אפויים.הגיבורה המדוברת שלנו מאוד ביקורתית כלפי עצמה ובכל זאת החליטה שהיא תתעמת עם השדים שלה. היא החליטה שהיא לא תחזור להרגליי אכילה רעים ותפסיק עם האובססיות והפוביות שלה להשמין ותנהל אורח חיים נורמלי, בקיצור , היא לא תמנע לצמיתות ממאכלים התורמים לבריאות הנפש ותהיה נחמדה לעצמה מידי פעם.
עכשיו, זה לא שהיא לא ניסתה להרים את הישבן , לצאת מהבית ולעשות ריצה.אבל אתם מבינים, זאת החלטה מאוד בעייתית כי יש רוחות ושלוליות, כל שנייה עלול לרדת גשם ואולי היא בטעות תדרך על חלזון והרעש הזה בכלל לא סימפטי בשבילה, אז עדיף שהיא תעשה כפיפות בטן בבית.
עוד שעה. ורבע. וחצי. טוב נו, מחר.
הדייט נקבע והיא מחליטה לעשות שבוע של דיאטת כאסח.
טוב , אולי יום צום אחד לפני כי השבוע הזה לא עבר כל-כך טוב.
בערב לפני הדייט, מי שיעז להניח את כף רגלו בחדר שלה כנראה בעל נטיות אובדניות חמורות: בגדים זרוקים בכל מקום, נהמות וקללות, ייאוש וזעם.
אבל הדייט נקבע, היא חייבת להגיע לפשרה עם החולצה ועם עצמה. אם החולצה תהיה רחבה מידי הוא ייחשוב שהיא דובת קוטב ואם היא תהיה צמודה מידי אולי הוא ייחשוב שהיא דובון.
החלק הקשה עבר, הבגדים זרוקים על המיטה, על ארון העץ שלה יש סימני ציפורניים, אגרופים ונשיכות.
עכשיו רגע לפני רגע האמת. היא נעמדת מול מראה לוקחת נשימה מרימה את הראש ואומרת לעצמה בלב : "ככה אני נראית וככה אני מתנהגת. אני יפה, אני מיוחדת".
עכשיו היא מחליפה עוד חמש חולצות ואז באמת היא תצא לדרך.
היא יצאה לדרך.
ברגע שכף רגלה דרכה, ראשה זקוף, מבטה חד, ישבנה נע מצד לצד, הבושם החושני משאיר שובל של ניחוח מתוק .
כעבור דקה הרוח החלה להשתולל והשיער שסודר בקפידה שעה קודם לכן לא מציית לידיים שמנסות בזריזות ובמקצועיות להציל את שאריות הפן, וכאילו זה לא הספיק השיערות מחליטות לנקום על הרודנות הזו ונדבקות לשפתון. וזה באמת לא הספיק; ברגע שהיא מצליחה להתגבר על איתני הטבע ומסיתה את השיער מפניה היא מפנה את תשומת ליבה לצפורניים שלגמרי שכחה לשייף ולצבוע בלק.
"טוב", היא מרגיעה את עצמה "לא נורא, הוא בחור, כנראה הוא לא ישים לב, זה רק בראש שלי".
הלב פועם, הסנטר מתרומם לשמים, החזיה סודרה, המבטים נפגשים, חיבוק ונשיקה בלחי. הרגע שכולנו חיכינו לו, הדייט יצא לדרך.
"כף היד שלך כל-כך עדינה, אני למדתי לקרוא קצת בכף היד, תביאי אותה לפה שנייה..."
(שיט הוא בטוח עלה על הציפורניים).
אתם יודעים, הרבה פעמים החיים נותנים לנו להבין שבדיעבד אנחנו דרמטיים מידי או מודאגים לגבי דברים טיפשיים לחלוטין. כמו הסיפור של הגיבורה שלנו.
אבל זה, זה היה פשוט שיא חדש משיאי ההגזמות! כל ההכנות האלה, וכאבי הראש המיותרים בשביל בחור בגובה מטר וציפורן, שטוען שהאופן בו היא החזיקה את בקבוק הבירה מרמז על תסכול בחיי המין. וכאילו זה לא הספיק הנשיקה מהאולצת הזאת הייתה כמו למזמז כלב מרייר.
נכון, לא סוף העולם. כי אם זה אכן היה סופו אז לא היו נשארות לה שתי סגריות לבכות איתן על גורלה אלה אחת.
עכשיו היא רק צריכה לשפוך את ליבה למישהו קרוב על הקרקס הזה.
ואין כמו לחזור מדייט כושל לביתו של חבר ילדות ולהזמין פיצה טעימה עם גבינה מותכת ורותחת כשבחוץ קור כלבים. אה כן, וקולה.
(בירה ופיצה, כל הכבוד באמת. אם הבטחת שתיהי נחמדה יותר לעצמך בקצב הזה תזכי לפרס נובל לשלום וכרס גדולה...אבל לעזאזל היה טעים).
