בכל פעם שאני שומע את השיר ההוא

בך אני נזכר, ברגעים הכי טובים.

אמרת לי שאותי את לא רוצה,

וזה כאב, וזה כואב.

עליך להלחם אני רציתי, להוכיח לך- אני יכול.

אך מה הטעם בכל זה, אם את כלפיי סגורה,אותי את לא רוצה.

ואז אני הולך לבד ברחובות, מחפש מקלט זמני,

לפזר את הכאב שלי...

אני כבר לא איתך, ואת עליי כבר לא חושבת,

כל אחד ממשיך ללכת, את דרכינו מחפשים.

אבל אני הולך ועליך ממשיך להסתכל,

מחכה שיום אחד יפגשו דרכינו.

אך בינתיים את כבר לא לבד,

וגם אני מצאתי לי שותף לדרך,

הולך ואותך לשכוח מנסה,

אך יודע שלעולם עוד לא אוהב כמו שאותך אהבתי...

עברה תקופה, אותך לשכוח כמעט הצלחתי,

ואז פתאום השם שלך מוזכר....

בך אני נזכר, ברגעים הכי טובים.

"תלכי לעזאזל!", צועק אני בלילה.

את הזיכרונות מנסה לשרוף אני, ממך להפטר,

אבל את התיבה, תיבת פנדורה, אני לאמסוגל לזרוק, ובה...

תמונות שלך, הזיכרונות, הריח, המבט,חיוך מקסים.. והעיניים...

כל אותם דברים שמרגשים אותי.

משוגע אני נהייתי, לא יודע בעצמי מה אני רוצה,

לאן אני הולך, מה מחפש אני בארץ כה זרה לי...

אמרו לי פעם שאהבה כואבת, אבל לא הבנתילעולם עד כמה,

לחבריי אני פונה: "למה לא אמרתםלי, שכך זה יגמר?"

אני עוצם את העיניים ורואה את עצמי יושבעל הספסל, זרוק כמו איזה הומלס,

בקבוק בירה בידי, ורק ניצוץ קטן שבעיניים

מסגיר שיש שם נפש, פצועה, אך חיה שמחכה רק לך...

בך אני נזכר, ברגעים הכי טובים.