לצערי המייל הקודם נמחק,ועימו שם המשתמש הקודם.עמכם הסליחה.
המגירה של סבא-חלק ב'
המפתח במגירה. כ"כ מתאים לסבא. הבטחון שאיש לא ימרה את פיו. כשחושבים על כך לעומק הוא צדק, איש מאיתנו לא חשב לפתוח. אפילו כעת, בתום השבעה אפילו המחשבה ע"כ מעוררת בנו סלידה. ולפי האבק, גם בסבא המחשבה העלתה סלידה.
אני ניגש אל התיבה. הלב לא רגוע, כמו יודע שלא אמור לשתף פעולה. גם הידים רועדות מסרבות לעזור, אבל הסקרנות גוברת.
אני ניגש למגירה יודע שכל רגע ייכנס סבא ויגיד משהו.
חדר העבודה של סבא .אני בן 5, סבא צוחק, מניף אותי באוויר.יש בלונים, יום הולדת לרינת. הוא מושיב אותי על הברכיים ומתחיל להקריא סיפור .הוא מספר על הברווזון המכוער באגם .כשהיריות באגם מתחילות הוא נאלץ לקום לרגע.
פעם ראשונה שלי לבד בחדר.
כלום לא השתנה. אולי האבק. הריח, סדרם של החפצים, אפילו ההתרגשות אותה התרגשות-כמו ילד בן חמש.
הפרצוף שלה, שלושים שנה ניסיתי להיזכר בו. והנה היא שוב, מביטה עלי כמו ידידה מן העבר, כמו קורצת. אני מרים את התמונה, נערה כבת 17 מחייכת אלי בשחור לבן.
התמונה נחטפת לי מן היד.סבא עומד ש, מביט בה ובי,בי ובה ומחפש מה להגיד.המגירה נסגרת במהירות אני אצל אמא לפני שהספקתי להפרד ממנה.
אני הופך את התמונה-"תן חיוך" היא אומרת"-רננה". האומנם זאת את? האחת של סבא? או שמא את מישהי אחרת,משהו אחר.
אני בוחן את התמונה, ללא ספק היה לו טעם טוב לסבא. מנסה לדמיין את סבא עם רננה ולא מצליח.
האוויר בחדר מתחיל להיות דחוס, לא בשבילי להיות כאן כ"כ הרבה זמן. פעם הבאה אבוא לכאן עם יפעת. איתה תמיד אני יכול לנשום. ככה זה עם צלע...
אני יוצא מהחדר ,לקחת אוויר,מנסה לחשוב מה סבא היה אומר על המצב.
