אתה לא זוכר מתי בפעם האחרונה התעוררת כל כך רגוע. אתה מרגיש כאילו ישנת שבוע, על ענן. שום התחייבות דוחקת, אף שעון לא מצלצל ואפילו השמש התחשבה בך ועברה ממש מעליך. אתה מרגיש חיוך על השפתיים ואתה לא בטוח מה מפתיע אותך יותר - החיוך עצמו או זה שאתה לא יודע מה העלה אותו לשם. הסדינים חלקים ונעימים, הכריות נוצקו בתבניתך והשמיכה כובלת אותך למקום במידה מדוייקת עד עונג.
החדר עצמו מסב לך נחת. שילוב הגוונים מרשים, האמנות טובת-טעם, והווילונות...
ווילונות?
כאן מתגנב הצליל הדיס-הרמוני הראשון. זה לא החדר שלך, ואתה לא יודע של מי הוא. איך הגעת לפה? רגע, איזה יום היום? צירוף פיסות זכרון וכמה טלאי אשמה מהימים האחרונים מעלה שהיום יום רביעי, כך שאתמול...
אה, כן. אה, כן! כן! אתמול... הערב התחיל בדייט שלישי, די שגרתי לפי המתוכנן. הסתובבתם קצת, מנסים להפיל אחד על השני את ההחלטה איפה יושבים, כשהיא פתאום ראתה שם מוכר. להקה, ידידים שלה, עמדו להופיע בפאב קטן. לא ממש בא לך, אבל המעמד מחייב, והסכמת בחן להיכנס. ישבתם ודיברתם עד שההופעה התחילה, ואתה לא יודע אם זו היתה ההתלהבות שלה (אמיתית באופן חדשני ומרענן ביותר) או ליטר הבירה פלוס צ'ייסרים ששתיתם (חצי אתה חצי היא, ולא כאילו-בירה) - אבל היא פתאום נראתה... טוב, עצם זה שראית אותה באמת כבר היתה פריצת-דרך, אבל כשמה שאתה רואה מגלה צדדים מצודדים והולכים מדי רגע...
במילה אחת, נכבשת. כן, כמו ב"נכבשת בקסמיה". היא הקסימה אותך לחלוטין. היא שלפה מהשרוול עיניים עמוקות, חכמות, וצוחקות; שכל מבריק ותובנות מעמיקות מהכובע - וגוף משגע מלא משנה איפה. והיא נהנתה לשמוע את מה שהיה לך להגיד, אם כי אתה ממש הפתעת את עצמך כשהעדפת להקשיב.
די התבאסת כשהלהקה עלתה סוף-סוף לבמה, אבל החלק הטוב רק עמד להתחיל. המוסיקה התבררה כמשובחת, ליטר הבירה השלישי כטעים, והגוף שלה כרך מאוד כשנדחקתם זה אל זו על הספה מול הבמה. אתה די בטוח שזו היתה הצפיפות שגרמה לזה, אבל איכשהו ידעת שלא רק לך אין אפילו טיפת התנגדות.
החשמל זרם מהבמה אל הקהל, מזנק מן הבסיסט אל סולו הגיטרה דרככם. הרגשתם את הגרוב ביניכם, גוף פועם מול גוף במקצב ששני הלבבות מחזיקים, מגבירים. כשהסתיימה ההופעה כבר היית מאוהב בה נואשות, ואחרי שני הדרנים וחתימות ובירות עם הלהקה (חברים מילדות, מסתבר) ליווית אותה לדירה וקיווית שהדרך לא תיגמר.
היא הזמינה אותך לעלות לדירה, לקפה, או תה, אתה לא ממש זוכר. אתה גם לא זוכר אם ידעת שכרגע אין לה שותפה, או שהשותפה לגמרי במקרה לא הגיעה בסוף - והנה אתה, במיטה של היצירה האלוהית שגילית אתמול, מאוהב ומאושר ועם טעם של הנגאובר מדיר גמלים בפה.
הה, אין לך מברשת-שיניים. טוב, נו, אתה תסתדר. הממ, בגדים זו בעיה קצת יותר קשה, אבל הם היו עליך כשנכנסת לדירה, אז הם בטח עדיין בסביבה. אתה די נדהם לגלות באיזו קלות הרוגע שנסוך עליך מאפשר לך לזרום עם כל זה. בדרך כלל אתה שונא להתארח ללילה בלי תחתונים וגופיה להחלפה, מברשת שיניים ותפילין...
וכך, בבום ענייני לחלוטין, אתה מתעורר לגמרי. אתה יכול לקבל את אותו האפקט אם תצעד לשפת מצוק, תמשיך עוד עשרים מטרים ישר קדימה - ואז תביט למטה.
עוברות דקה או שתיים עד שההלם מתחיל לשכוך והמערבולת בראש שלך מתארגנת לפי עדיפויות: געוואלד מימין, אוי-וייז-מיר משמאל. אתה מוכרח לאתר את הסלולרי שלך, כי אתה לא יודע מה השעה, איפה אתה אמור להיות כרגע או מתי שזה לא יהיה, או היה - וקיים סיכוי לא רע שיש כמה שיחות זועמות שלא נענו. המכשיר מן הסתם נשאר במקומו הקבוע בכיס המכנסיים, אבל גל זוועה פתאומי מאבן אותך, מותיר אותך כמעט חסר יכולת לנשום. אתה לא לובש כלום, המכנסיים אי-שם בעולם הקר והחשוף - ויש בחורה בדירה, שעלולה להיכנס כל רגע.
אתה רק חשבת שנשטפת זוועה מקודם. אתה עירום, במיטה של מישהי. מישהי שתיכף תיכנס - ולרגע אחד מטופש אתה חושב שאולי לא נעים לה, ואז הזוועה, למרבה הזוועה (אם מצבך עוד מאפשר לך להבין הומור מעצבן), מתעצמת... אולי ב א מ ת לא נעים לה. אתה חושב, מהר מהר ובלחץ, "אונס", "משטרה", "חילול השם" ו"אני חייב להשתין". ואתה ח י י ב להשתין, עכשיו-ברגע-זה-ממש.
כל הברירות שלך גרועות, ואתה מנסה להקדיש שניה לחפש משהו ללבוש לפני שאתה כבר פותח את הדלת, עטוף בשמיכה שלה. הדבר הראשון שאתה רואה זו דלת, סגורה, אחריה פתח לסלון - ואחריה, הו ההקלה, דלת עם חלון זכוכית קטן וחשוך. צעד אחד קדימה לעברה מגלה א ו ת ה יושבת בסלון ליד השולחן, מתחילה להסתובב לכיוונך. היא לבושה במשהו, תודה תודה לאל, ואתה מפליט הברות חנוקות תוך זינוק נואש אל מפלט הנוחיות. אתה לוחץ על הידית, חזק, ונע פנימה תוך כדי כך, אלא שהדלת לא נפתחת. אתה עוד מנסה להבין מה עצר אותך כשהיא אומרת "תמשוך את הידית קצת לכיוונך כשאתה לוחץ". היא יודעת, מסתבר, על מה היא מדברת, ושניה אחר כך אתה כבר מתרוקן בהקלה עצומה אל האסלה.
כל אחד יודע שהרבה יותר קל לחשוב כשהשלפוחית מפסיקה לצעוק, אבל "קל" מתברר כמושג מאוד יחסי הבוקר. היה נדמה לך או שהיא באמת חייכה? אתה גם חצי משוכנע שנימת קולה היתה משועשעת. זמן, אתה צריך טיפה זמן. אתה מסתכל סביב, מנסה לחשוב, כשדפיקה בדלת כמעט הורגת אותך בדמי-ימיך. אתה מנסה להיזכר איך עושים את הדבר הזה של הקול, נו, איך-שקוראים-לזה, לדבר, זהו, אבל היא מקדימה אותך. "יש מגבות בארון מתחת לכיור, קח מאלו שמימין, טוב? ויש לי כאן מברשת שיניים בשבילך, שאני מניחה שתרצה כמו שאני רציתי". היא בהחלט משועשעת, משועשעת!."תפתח רק טיפה את הדלת, אני לא אציץ, נשבעת". הנה! היא בטח נשכה את השפתיים, ובכל זאת הסתנן שבב צחקוק. אתה מקבל את העצה, ודרכה, או דרך הסדק שהואלת לפתוח, את המברשת. "ותשתמש באיזו משחה שבא לך, הן כולן משותפות". הבהלה מאיימת לגאות שוב לשמע האזכור של מישהו, מישהי!, נוספת בדירה, אבל אתה מגלה למרבה פליאתך שכבר אין לך סבלנות להתקפי לב. כוחו של ההרגל. לא יאומן.
אחרי צחצוח יסודי (אולי, רק אולי, הארכת אותו. מעט ככל שיכולת. בערך פי ארבע מהזמן הרגיל) אתה מוצא שהרבה מהאלם נבע מהיציקה הצמיגה שקרצפת, ואתה מתלבט לרגע אבל מגיע למסקנה שעוד אין לך מספיק אומץ כדי לדבר. אז אתה מתקלח. המים חמים, הזרם כמעט חזק מספיק, והעיניים שלך מתרוצצות בניסיון להתמקדות סלקטיבית ביותר. אתה מנסה לראות רק את הסבון הנוזלי ואת השמפו, ומצב הרוח שלך נעכר עם כל כשלון. יש הרבה מאוד דברים שלעולם לא תמצא בדירת רווקים, ואתה ממש לא צריך את התזכורות הספציפיות האלה ממש ברגע זה.
יש לך גבול מוחלט לכמות המים שאתה מסוגל, נפשית, לבזבז על מקלחת, וזה לא יוצא הרבה. אתה מתנגב, כורך סביבך את המגבת (תודה לאל שאתה אצלה, אתה חושב. לאיזה רווק תהיה מגבת, ועזוב נקיה, שגדולה מספיק לבטחון יחסי?) ולפני שתספיק לחשוב על מה שאתה עושה, פותח את הדלת.
היא יושבת על כיסא עם הגב לשולחן, הפנים אליך. היא מביטה בך בשתיקה, ואז קמה ונעמדת, פחות ממטר ממך. חלק ממך מבחין במה שהיא לובשת (כותונת לילה כלשהי, מבד שנראה כמו פלנל), על מה (אותו גוף, אותו גו...), בריח שלה (א...) ובחום שעולה ממנה. אתה לא מצליח להשתיק אותו לגמרי, את החלק הזה, אבל עיקר תשומת ליבך נתונה לפניה בכל מקרה. אתה מביט בעיניים הכל-כך יפות שלה, ואתה יודע. אתה יודע.
מן המרחק הזה אתה גם רואה כמה היא מתוחה, לחוצה. אוקיינוס סוער של מוסר כליות גואה, ומצולות האשמה קוראות לך אל קרבן. אתה מרגיש נורא, אבל מצליח להימנע מלהרגיש אשם - ואתה יודע שמה שהיה היה. מה שחשוב זה להתחיל מהתחלה, וזה מה שאתה הולך לעשות. אתה מרגיש מאוד צבוע, פתאום להיתלות ברבי נחמן, אבל היא מולך, הרבה יותר מוחשית משחשבת שאפשר לחוש. ואתה יודע.
היא נושמת עמוק, נושפת לאט, חרש. אולי היא רואה את זה בעיניים שלך, אולי היא ידעה עוד לפני.
"אתה רוצה חביתה? עין? מקושקשת?". היא מחייכת. היא כל כך יפה, לרגע נשימתך נעתקת, ואתה מגמגם טיפה;
"אני רוצ, רוצה ל, ארי נוצ...". היא מצטחקת קלות, והצליל משלח את לבך בסחרור, ומצליל את דעתך.
אתה מחייך אליה חזרה, יודע שיש מה למהר, אבל אין מה לפספס.
"אני רוצה להתפלל קודם".
