1.שישי בצהריים. אנשים החוזרים ממחנה יהודה וקניות לשבת בידיהם מפנים אט אט את          הרחובות כנגד נהרות הצעירים הזורמים אל החניון שבין רחוב יפו לנביאים.

תנועת הרכבים מקבלת גוון אחר בשעות הספורות האלה שלפני קבלת שבת.

ריחו של שישי מתערבב עם ריח האלכוהול הראשון שנמזג.

מקבל סחרור קל כשנשטף עם המגוון הזה של גופיות, כפתורים, צבעים, חצאיות, כובעים.

בסים עוצמתיים מקדמים אותי בכניסה, סיבובים קלים, חברים ועוד חברים ומשם שעות הופכות לדקות.

סחרור כבד, התנועות אינן מבוקרות, נזרק ממעגל למעגל פנימה ככל שניתן. משתקשק בתוך סולם אלקטרוני שלא מתפוגג. ואחר כך יוזם, כשהמודעות מוציאה אותי ממערבולת ההמון.

מעגלים מצטמצמים. כעת אנחנו חיצוניים, נתלשים אט אט מהחניון, זרמים ברחוב, אנשים ממקור אחד.

חומוס. יושבים בגילופין, מנגבים, פיתות נשאבות בשניות. גולשות כמעט בלא הרגשה.

עם טעם חריף של בצל מתחילים תנועה לכוון רחביה כששמש של בין הערביים מאירה את הרחובות הכמעט ריקים.

2.ליל שבת. בני מלכים פוסעים לקבלת שבת ברגעים של חסד, אותם אפשר לנצל בצורות שונות.

בגדים מקודשים לשבת.

שלוה מונחת בכל תוואי שנבחר להעביר את פסיעותינו לתפילה.

בית המקום מלא וגדוש מתפללים. ריח של אחדות.

אנחנו ניידים, נעים ונדים בהיקפים המשתפלים מפתחי התפילה.

הרגעים ממשיכים באורך רוח לנחלאות. סעודת שבת אצל בעל בית בעל זכויות רבות. אורחים רבים. קונגרס מרתק המתנהל על רקע שלל מאכלים מזמינים.

"אני לא מרגיש" שדה מחדש לי.

הסתכלתי עליו, עיגולים שחורים בעיניים. האיפור הלא קיים שלו נמרח על פניו. תנועותיו הרצוניות מקדימות בחצי צעד את מחשבותיו. שדה מדבר בקול רם. מספר למסובים על תוספתא בבבא קמא. מעשה באחד שהיה מסקל מתוך שדהו ונתן לרשות הרבים. היה חסיד אחד רודפו. אמר לו מפני מה אתה מסקל מתוך שאינו שלך ונותן לתוך שלך? שחק עליו.לאחר זמן נצטרך אותו האיש ומכר את שדהו והיה מהלך באותו מקום ונתקל. אמר לא לחינם אמר לי אותו האיש הרי אתה מסקל מתוך שאינו שלך לתוך שהוא שלך.

שדה ממשיך לדבר. על דברים שאיני רוצה לעסוק בהם. לחשוב עליהם. מצטמצם ככל שניתן בכסא שלי. כסא בן המלוכה שלי. מרגיש איברים בקצות גופי שבדרך כלל לא מרגיש אותם. כשמונחים שונים מתחילים להתערבל אני נעמד.

"סוף סוף" מסתכל עלי שדה. הוא יוצא מהדירה באי יציבות הפגנתית.

כמה הוא מסוגל לשתות? עד שתתעורר בי הכרה פנימית, הוא עונה.

את הדרך חזרה לרחביה מעבירים באי יציבות הפגנתית.

3.כינור. שמעתי אותו. באמצע הלילה. זמן מה הוא ניגן אצלי בתודעה, לבסוף קמתי. מהמרפסת עליתי לגג הבניין, עוקב אחר הדו. בוהה במבט מזוגג לאזורים שובתים בחללי בנייניה של שערי חסד.

אז שמעתי אותה. אז. מנגינה מרטיטה. מושכת. כובשת. כופרת.

מתיישב ונשען על מדרגה גבוהה. מנסה להרגיש את יציקות הבטון לעומת שבריריות החלום.

כמה זמן ארכה הקהות שהייתי שרוי בה בלחן הזה. גם זה יישכח, בשגרה היומיומית. בבוקר. בו אני קם. מסתובב. מחפש.

קרן שמש צצה מקרעי וילון התחרה הישן, חודרת לשדה, הוא נאבק, רוצה לישון. מפקיר את החלטתו. לישון כמה שפחות. הרי ממילא אתה עייף כל הזמן. והשינה מייגעת.

אחר כך הוא יקום מותש. מיואש. בנייה של שבועות לילות נשברה. קומות נופלות.

לקראת הצהריים. מחפש כוס לקידוש ולא מוצא. שדה טוען שמעולם לא היה לנו. מזה אני תמיד מפחד, מאנרכיה כזאת, אי ודאות. שדה טוען שמעולם לא קידשנו.

קידשנו. מה אתה בכלל מקשיב לו? הוא שיכור.

"שיכור" אני מתנשא. שותה בריקנות. בור סיד. אני מקדש על היין. נושם את אידי השמרים, ברשות שמים.

ואחר כך מתחרט. מי אני בכלל? יושב עם שדה במרפסת. לבנה. שמן זית. חלה תוצרת בית.

אחר כך לא נשאר אוכל בדירה. מי שטרח.

אנחנו חוזרים למטות. למאוורר. החלטתו לישון כמה שפחות כבר לא נמצאת אצלו כהוא אמינא.

שדה יושב על המיטה, מחפש פעילות כלשהי לבטא את הייאוש. את התסכול. הוא לא מוצא. בחזרה למטבח. עוד כמה שוטים של ארק, וכעת מתחת למאוורר המשרדי החורש את מיטתו לאורכה.

כשנתעורר השעה תהיה אחרי אחת. רעבים. מאוד רעבים.

4.לשדה יש דודים ברחוב הפלמ"ח. משפחת הלל. מארחים נפלאים.

הם גרים בקומה הראשונה, אנחנו נכנסים מהשער הפרטי אל הגינה. דרך חלונות הבית המוצבים לאורכה של הקומה רואים כעת את משפחת הלל סועדים.

שדה נעמד מאחורי ארון גינה, מסתכלים פנימה.

הגברת נכנסת מחויכת לסלון עם מגש גדול ומאחוריה בתה הגדולה. בן דודו באמצע נאום סוחף, קורע מצחוק את אחיו הקטנים, המאכלים עוברים מיד ליד.

הבת מתיישבת בבת צחוק, מדברת לאחיה. היא מסתכלת לרגע הצידה, מבטה מונח עלי.

זזים, שדה יוצא במהירות מהשער, עוברים את הרחוב, נכנסים למקביל, נופלים על ספסל מוצל.

בת כמה היא, הבת הגדולה? אני שואל את שדה. עשרים ושתיים. בהצלחה.

חשבתי. אחזור בתשובה. אשקיע במקצוע. אפגוש אותה. נלבש לבן. אבנה לנו בית. בהר. שלמות.

שרוע על הבטן על הספסל, מתבונן מטה על אדנית המונחת אנכית לספסל, המחשבות נודדות הלאה. מה טיבו של הפרח הזה?הוא אינו בר. חסר לו האתגר. להסתגל לסביבתו.

מכופף בעדינות את עלי הכותרת. זכר או נקבה או דו ביתי?

"חברים" מתקרב אלינו גבר צעיר. כיפה גדולה לבנה. הליכתו בטוחה. קורנת. המקרר שלו זז מהמקום וחוסם את המטבח, מאוד אשמח אם תעלו אלי חמש דקות. אנחנו עולים.

להזיז את המקרר לקח לאיתמר ושדה פחות מדקה. אחר כך הכרנו את משפחתו של איתמר, אשתו יונת, ילדיו אמיר ויונתן והתינוקת, נופת.

השולחן ערוך, יונת כבר הוסיפה עוד שתי צלחות.

בואו לנטילת ידיים בואו, איתמר מוותר על דיבורים מיותרים.

יושבים לאכול. בראש אני יוציא לכם חרוב ואספר סיפור. על חוני המעגל. הוא שתפילותיו תמיד נענו מיד. הלך וראה זקן נוטע חרוב, שאל אותו למתי טעין החרוב ויניב פירות? ענה לשבעים שנה. שאל אותו פשיטא לך שתחיה שבעים שנה? אמר לו כשם שהגעתי לעולם ומצאתי חרוב זה שנטעו אבותיי כך גם אני שותל לילדיי.

החרוב מלמד את חוני, שהיה צדיק גדול ושרוי במעין עולם הבא, ורגיל שפירותיו צצים מיד, שאין זה דרך העולם שתשובות באות מיד, אלא הפירות מניבים לאחר זמן ובשלבים.

וכעת אכלו מהפרי חברים, אכלו מהחרוב, ונוציא עוד את סעודת השבת.

אם תסתכל סביב ברחבי הבית של איתמר תראה שאין שום שעון תלוי.

כדי להיות כנה אתכם רבותי תרשו לי, לא הייתי צריך את עזרתכם. רק רציתי לזכות במצוות הכנסת אורחים.

שדה בדיוק תוקף את המוסקה שמונחת בצלחתו. הוא זורק לי מבט. מה אכפת לנו.

אמיר ויונתן הקטנים מושכים בחולצתו של שדה. הם לוקחים אותו לשחק במשחק שאני לא מכיר.

אני מזמן. המסובים עונים.

יושבים מול פירות קיץ ראשונים. איתמר עוד מספר.

יונת פרשה לישון. קולות משחק הילדים וזמזום המזגן מתמזגים עם דבריו של בעל הבית, משתלבים לרובד אחד.

טשטוש דק מכסה את עפעפיי.

את נתן אלתרמן מכירים? איתמר שר. כבר כלו הדמעות כבר כלו הקצים, ולא הקיץ הקץ על יגוני, שלום רב שובך ציפורי היקרה, צהלי נא קולך ורוני.

הוא מפנה אותנו לאפיקים חדשים. הולכים לתפילת מנחה. פניו מלאות נחת.

הישיבה פעילה בקומה שנייה בבית כנסת בקטמונים. ישיבה קטנה, כעשרים וחמישה אנשים בבית מדרש צנוע עם ריח של עץ ישן.

מתפלים מנחה. יושבים לשיעור של הרב.

השיעור מסתיים, התלמידים מברכים אותנו, מתעניינים.

לומדים תורה. זה מה שאנחנו עושים. זה מי שאנחנו עכשיו. חבורה של יהודים מכוערים, צמאי דעת, יפים להפליא. לומדים. מקשים. שואלים. עונים. נכנסים מסוגיא לסוגיא, לעולם נכנסים.

לכמה דקות יצאת למרפסת בית המדרש. זה המרפסת שבקציה שתייה קרה ולאורכה ספה ישנה. להרגשה הטובה שלך, המתרענן ומתחדש בלימודו. רוח נעימה שטה לכוונך, עוברת בדרכה את צמרות העצים של בקעה, מביאה את רינת ידיד נפש. עוד כמה דקות מערבה. השמש שקעה ונכנסת פנימה לערבית.

תפילת שמונה עשרה. שדה מימיני זע באי נוחות. אני מצפה ממנו שיישבר. נשברנו. יורדים למטה לרחוב. לאוויר הפתוח.

5.בדירה. שדה נכנס למקלחת. רוצה לשטוף מעליו את השבת. אני עולה לגג וסופר שלושה כוכבים, אחר כך גם מתקלח.

ארבעים דקות היינו בדירה ויצאנו.

בעיר. שדה מוביל לבר שלא הייתי בו.

יחידים שם. שקט.

מתחילים בקצת ארק ומנסים בירה חדשה, מבשלת ישראלית.

אני שותה במהירות.

רוצה עוד ארק.

רוצה פנים אחרות.

שדה אומר, חכה עם זה קצת.

שיעלה.

חכה, יש זמן.