מה מוזר. אין בי געגוע כבר.
איך יתכן? כל כך הורגלתי להתרפק, לחסור, לכמוה, להרגיש צביטה, להיפקד בבעיטה פתאומית בבטן. בור בחזה.
צבע רך, חיוך ענוג, קמטים בצידי העין, הלצה, אמת עזה, קירבה, צחוק מסוים, הכל הזכיר לי, ועורר געגוע. בן רגע נהייתי חסרה.
והיום, חג האהבה. ובמקום לשוב אל מחוזות הכיסופים האוטומטיים, מתגלה לפניי, שהגעגוע תם. יש בי מקום.
אודה לא-ל חיי
