"צֶפּוֹר הַזְּכוּכִית" שֶׁל פִנְחָס שָׁדֶה

הִיא לֹא אמרָה לוֹ מאיין הגִיעה

אף לֹא

אן פַּניה מועדות.

ידיה, ידי צדף שקוף

ארוכות בעצבת השנהב

כגל בדולח לבנבן

נטוש על חול זהוב.

והיא לו הגישה

שתי ידיה

רגע אחד חטוף וקרוע,

כפרח  צחור נרעד על גבעולו

נובל בחום.

שערה עטור חיוך ודמע

כנימפה שחורין עטופה

תלושה מרקיע ים ברוח סתיו.

הוא לא ידע

עת הציע לה חיקו

כולו שריר ושיר,

עת אחז פניה בין שתי כפות ידיו,

ש"הציפור מזכוכית"

תפרוש כנפיה השבריריות

במעוף אחרון

אל על, בין ענני סערת אלוהים,

כמו כוכב נופל, תאיר

בהבזק אור חולף. 

לזכר אהבה חטופה של המשורר פנחס שדה אל שרי פיירשטיין שצנחה אל מותה מיד לאחר שהבטיחה לו הנשואין.

אלוהים איך כל השנים האלה ידעתי וחשתי שלא אראה אותך עוד ולא אשמע ממך שוב, כי אינך שייכת לעולמנו הצר מלהכיל את נפשך.

פעם אחרונה ששוחחנו היה לאחר שרכשת את דירתך בירושלים ועוד לאחר שספרת שבקרוב יהיה בידיך התואר דוקטור בפילוסופיה נדמה לי.

לו ידעתי, אבל כן ידעתי...

8.5.08