בחדרים עם חלונות סגורים
מול רמקולים שמנגנים בקולי קולות
אנחנו לא מכירים את הפנים שמולנו
את השפתיים שזזות, מנסות לדבר איתנו
לא מצליחים לזהות, את המבט
שמבקש לבדוק אותנו
אנחנו השרידים האחרונים, של התמימות
רגע לפני שבאה הפצצה
ברחובות סואנים
מול ילדים חסרי פנים
אנשים כבולים
נותרנו רק אנחנו
פליטים של מציאות שמעלה אבק
בזיכרונות
מולנו ים גועש של צבעים מסנוורים
אמירות לא ברורות
מלמולים חסרי תכלית
יש קולות שמהדהדים ברקע
אנחנו לא יודעים, להשתיק אותם
אנחנו הפליטים האחרונים שנותרו, מהתמימות ההיא
שקט בשעות הקטנות
שאיפה להגיע רחוק, קצה הרחוב, קצה העיר
חומות שקורסות, באות עלינו כעת
אנחנו בחדר הקטן
פותחים את הארון, לחפש
את הספרים ההם, הבגדים הישנים
קלטות של מוסיקה אחרת
הכרנו את המילים, ידענו למי הן מכוונות
וכעת
שרידים אחרונים, של תמימות מתכלה
על הקירות, אין יותר
פרסומות לחלום חדש
לא צריך לברוח כדי להגיע
לא צריך הבטחה כדי לחזור
היה לנו על מה להיאבק
היתה לנו סיבה ליפול
וכעת
מול פנים משתאות מחוסר הבנה
מול שקט מכעיס
מול תבוסה לא ידועה
מחפשים משהו, להתגעגע אליו
לאחוז בו, לפני שנילקח מכאן
אנחנו השרידים האחרונים של התמימות
זכר למציאות ישנה,
היא עדיין בועטת בסרטים ההם
בצלילים שאנחנו מנגנים, לעצמנו בראש
הם לא יבינו את זה
הם לא ידעו, איך זה לקום בבוקר
ולגלות, שיש משהו חדש
שמבקש את השמש, והיא שורפת אותו מהר
