מקום אחר

בשלהי החורף ההוא נפתחה הדלת של החדר האחרון במחלקת ילדים ב' ובעמל רב נגררה מיטה אל מרכזו והונחתה בין שתי מיטות שהורחקו בכוונה האחת מן השנייה. דנה התעוררה לקול החבטה והביטה על המתרחש בתדהמה, החלל ששרר בינה ובין אליסה היה לשטח הפרדה וחצץ ביניהן בחצי השנה האחרונה. דוריס, האחות הראשית במחלקה, נכנסה להציע את המיטה, ידיה עטופות בכפפות לייטקס ופניה המחייכות מכוסות במסכה לבנה. דנה העמידה פני ישנה, מציצה עליה לסירוגין, הפעם ללא ספק נכנסה עם רוח טובה, מיישרת את הסדין, מתעכבת על הציפה, מזמזמת לעצמה.

אליסה שהתה בטיפול נמרץ בלילות האחרונים לאחר שנתקפה בשיעולים עזים ובקשיי נשימה, ודנה שציפתה לבואה, לא הבינה את פשר המיטה הריקה.

"דנהל'ה, הגיע הזמן להתעורר, את ישנה כל היום", דנה פקחה את עיניה וראתה את דוריס לשה את כפות רגליה, מטפסת אל השוקיים, מרימה אותן ומורידה, מגלה את הפצעים והחבורות הכחולות, מלטפת אותן עוד דקה ארוכה ומביטה בה בתמיהה, אבל דנה עצמה שוב את עיניה וכיסתה את פניה בשמיכה. דוריס פנתה אל הטלוויזיה והדליקה אותה, מתעכבת על נאום הסברה שנשא נחמן שי על סוללות הפטריוט שהוצבו בישראל ליירוט הטילים מעיראק, מליטה את פניה בידיה ונאנחת,

"דנהל'ה, תתעוררי קצת, תשמעי מה קורה במדינה שלנו, נו, תפתחי כבר את העיניים שלך".

אבל דנה מיאנה להישמע וכמחאה עצמה אותן בכל הכוח עד שדוריס ויתרה ויצאה מן החדר, רק אז פקחה אותן שוב והביטה על רגליה. שמונה חודשים שהתעמתה עמן מדי יום, נועצת בהן ציפורניים, משקיעה בכך מאמץ רב, בהתחלה היתה נעזרת בעטים ובסכינים ממגשי ארוחות הבוקר, חורטת עליהן עד שדם ניגר על הסדינים, אך משהתגלה המעשה ניתנה הוראה להרחיק ממנה חפצים חדים. אז פתחה במלחמת התשה מול האצבע הגדולה, מישירה מבט אופקי, מכווצת את עיניה בהפגנתיות, מנסה ושוב מנסה, אבל האצבע כבר לא היתה נתונה לשליטתה.

אחר כך הרימה את השמיכה, גופה נד בין יציקה שלדית לקימורים דקים שהחלו לבצבץ בה ונעצרו, רק מעטים ניחשו את גילה ותמיד חסכו ממנו שנתיים. לדנה לא היה איכפת, אם השיתוק הועיל לה במשהו, היה זה בכך שהביס את הצמיחה האנוסה ואת הנתיבים העקלקלים שהתפשטו על מותניה. היא הציצה מתחת לתחתונים, אפילו שערות הערווה החלוציות נותרו לבדן, ורק בשל כך התרצתה והתרוממה לישיבה באמצעות ידיה. כיסא הגלגלים עמד לצד מיטתה, נושא מדבקה עם שמה, היא משכה אותו וגררה את פלג גופה התחתון אל מרכז הכובד שלו, מרימה כל רגל, מניחה על המעצור ומסיעה את עצמה אל עבר המיטה של אליסה.

כבר ארבעה ימים לא ראתה אותה ולהפתעתה חסרונה הציק לה, השקט הלך והתעצם, מעלה בה מחשבות רבות מדי. פעמיים כמעט התפתתה לשאול על מצבה, אבל הגוש בגרון חנק אותה ולא התיר לה לדבר. מלך מלכי החיידקים ביצע מהלך טקטי חד וכבש גם את פלג גופה העליון של אליסה בתוך שבועיים בלבד, דנה שמעה את הרופאים משוחחים על כך שכאשר שרירי הנשימה יחדלו לתפקד, יהיה חשש כבד לגורלה. עכשיו רצתה לשכוח לה את הכל, את הצעקות ואת השקרים, אפילו את המכתב ששלחה בשמה לדני ויזל מ-ח'2 היא מוכנה לשכוח לה, רק שתחזור כבר.

על השידה לצד המיטה השאירה את "ספר הלחשים הגדול" שכתבה בעצמה במחברת עם כריכה עבה שדוריס קנתה לה, דנה דפדפה בו, נעצרת בעמודים שסימנה עם זנב חמור, מנסה להתחקות אחר מעשיה האחרונים. העמוד הראשון שנעצרה בו היה "לחש מיוחד לגירוש ילדה מעצבנט" ושורבטו בו קללות בחרוזים שדנה שמעה בשבוע הראשון שלה בחדר, אחר כך קפצה לעמוד האחרון שפרט לכותרת "לחש מיוחד לגירוש מלך מלכי החיידקים" לא הוסיפה דבר.

כך הן קראו לו ביניהן, אחרי השיחה של דנה עם רחל מרגוליס, העובדת הסוציאלית של המחלקה.

דנה שהתה בחדר אז חודש ימים ואליסה סגרה כבר חודשיים. רחל, אישה נמוכת קומה עם משקפיים עבים וקול צורמני, ניסתה לדובב אותה,

"דברי עם החיידק שלך דנה, דברי איתו, תגידי לו מה את רוצה שיעשה", דנה פערה את עיניה ונעצה בה מבט זועף,

"אל תכעסי דנה, את צריכה ליצור איתו קשר, תגידי לו- מלך מלכי החיידקים, זה הגוף שלי, ואתה גורם לי סבל רב, את רוצה לנסות?",

אליסה פתחה בצעקות רמות ודוריס התפרצה לחדר בבהלה, מותחת את המסכה על פניה, מנסה להבין מה קרה. אליסה אמרה לה שתוציא את המשוגעת הזאת מהחדר ושתגיד לה שתדבר היא בעצמה עם הכדוריות האדומות שיש לה ברגל, זו היתה הפעם הראשונה שדנה חיבבה את אליסה והתחושה לא שבה לעתים תכופות. דנה הניחה את המחברת בחזרה על השידה וסידרה את מיטתה, מנערת את השמיכה עם הדפס הסימפסונים, מסדרת קיפול משולש, שתהיה מוכנה.

אחר כך הסיעה את עצמה אל החלון האטום, הסירה את הניילון המבודד וצפתה על הרחובות, כבר שמונה חודשים לא יצאה אליהם, החברות מהכיתה נאסרו לבקרה, ואת הלימודים השלימה באמצעות קלטות וידאו שצולמו עבורה בשיעורים, פרויקט שאמא שלה ארגנה. בחודשים האחרונים לא הרבתה לצפות בהן וגם לא מצאה טעם בכך, אך כשנדרשה לעשות כן, היתה עוקבת אחר התלמידים, מעבירים פתקים, עושים לה פרצופים מצחיקים, וכשהשיעור היה נגמר יעל ואורית היו נשארות ומספרות לה מי חבר של מי, שיסמין מ-ח'3 כבר התנשקה ושיעל קיבלה מחזור באמצע שיעור התעמלות ואיזו מסכנה היא היתה.

לקראת ערב, רותי מגן היתה מגיעה ונכנסת אל החדר ללא מסכה. ככל שננזפה על ידי האחיות והרופאים, כן גדל זעמה על הרעיון המגוחך לחבוש את חתיכת הבד האיומה הזאת על ראשה כשהיא נכנסת לטפל בבתה. הביקור היה אורך בין שעה לשלוש שעות, בהתאם למצב רוחה של דנה, קודם היו נכנסות למקלחת ואחר כך רותי היתה יושבת לצד מיטתה ומדברת עמה. בחודשיים הראשונים נעדרה לחלוטין מעבודתה, אך משהתארכה המחלה, נאלצה לבקרה בערבים בלבד, רגשות האשם והבושה שגאו בה בשל כך ניכרו במבעה ובהתנהלותה, ודנה, נערה חכמה, זיהתה זאת מיד וכמובן שלא פסחה.

"שלום יפתי, מה שלומנו היום?"  רותי נכנסה אל החדר, תיק היד נשמט מכתפה ותכולתו התפזרה על הרצפה, היא התכופפה והחלה לאסוף את החשבוניות, היומנים, ועשרות השקלים הבודדים,

דנה המשיכה להביט בחלון מבלי להפנות את מבטה.

"אוי, אני כל כך מפוזרת, שלא תהיי מפוזרת כמו אמא שלך, שמעת?" היא צחקקה תוך שאוספת את החפצים ברשלנות ומתירה למטבעות לחמוק שוב מבין ידיה. דנה סובבה את חישוקי המתכת ונסעה אל חדרון המקלחת, שהיה מול מיטתה של אליסה והתחלק לשניים: בצדו האחד מתקן שירותים סיעודי ובצדו השני במה רחבה אשר במרכזה ניצב כסא שפנה אל הקיר. היא המתינה על כסא הגלגלים לצד הבמה עד שרותי נכנסה אחריה והתכופפה, דנה ליפפה יד כנועה סביב צווארה ורותי משכה והרימה אותה אל הכיסא שעל הבמה. היה זה טקס אילם, בו כל צד הכיר היטב את תפקידו ונזהר במהלכיו. רותי סובבה לה את גבה ודנה התפשטה, קודם החולצה, אחר כך המכנסיים ולבסוף הפשילה את התחתונים, "שלא תעזי להסתובב לפני שאני אומרת!" הפנתה אל אמה מבטים תכופים ולחוצים, זורקת את הבגדים אל הרצפה ומתכווצת בכיסא.

"אני לא אסתובב, אני מחכה לך שתגידי לי" רותי הרגיעה אותה.

דנה הצמידה בידיה ירך אחת אל השנייה ואז כיסתה את הבליטות הקטנות בחזה,

"בסדר את יכולה להסתובב, אבל את לא מסתכלת!"

"אל תדאגי, אני עוצמת את העיניים, אני כבר יודעת בדיוק איפה הברז גם עם עיניים עצומות", רותי התקרבה בזהירות וסובבה את הידית עד שהמים זרמו, בודקת את חומם ומתיזה עליה בעדינות, עיניה היו עייפות ונתחמו בטבעות כהות ובגדיה הגדולים נרטבו. לא פעם היתה פורצת קטטה אם בטעות היתה מתיזה מים חמים או קרים מדי, או אם נתפסה בשוגג עם עיניים פקוחות, אז דנה היתה זורקת עליה את הסבון או חוטפת את הצינור ומשפריצה. למזלה, הטקס היומי בא על סיומו בשלום ודנה ביקשה שתסגור את המים. רותי הגישה לה מגבת ואחר כך את הפיג'מה, עוזרת לה בהלבשת המכנסיים ומרימה אותה בחזרה אל כיסא הגלגלים.

"אני רוצה שתלכי עכשיו" נסעה בחזרה אל החדר, ובכל כוחה משכה את עצמה אל המיטה.

רותי ניגשה אליה ונשקה על מצחה, "אז לילה טוב בובה שלי", ויצאה מן החדר בגרון חמוץ ועיניים דומעות. אחר כך ירדה החשכה, דנה שכבה בשקט והאזינה לרחשי המחלקה, קולותיהם של הילדים האחרים בקעו מתחת לדלת, הילדים האחרים... אלו שבאים והולכים, האם גם אותם דוריס רוחצת? האם גם הם הילדים המועדפים שלה? ולמה בעצם שדוריס תהיה שונה מהרופאים השקרנים?

פתאום נבהלה ושלחה יד אל בטנה, מגרדת בנמרצות, שפתיה רועדות ועינה הימנית קופצת מעלה ומטה. מחמת הבהלה, שכחה והחלה קוראת לאליסה, משזאת לא ענתה לה, פתחה בצרחות-

"ד- ו – ר – י – ס, הנמלים חזרו!!!" ודוריס התפרצה אל החדר, כבר פסעה שני צעדים פנימה כשהבחינה ששכחה את המסכה, הסתובבה בריצה וחזרה תוך שמלבישה אותה על פניה, ונעמדת מעל מיטתה, מלטפת את שיערה.

"דוריס, תקראי מהר לפרופסור שפירא, הנמלים חזרו, הן בבטן, דוריס, תעשי משהו!, תדברי!", דנה גירדה את הבטן מתחת לפופיק, מותירה שריטות אדומות, אחוזת אימה ודוריס טפטפה לה בתוך הפה חומרי הרגעה, מספרת לה על החתול שנכנס למחלקת ילדים א' ועורר מהומה, על מרק האפונה שהכינה במיוחד עבורה, ועל מסיבת פורים הקרובה שהצוות יערוך בחדרן עם הרבה הפתעות ושיהיה נפלא. כך בעצם התגלתה מחלתה, בהתחלה הנמלים טיפסו על הבוהן, ודנה היתה משפשפת אותה בתוך נעלה, לפעמים גם חלצה וניערה, מחפשת אותן בפנים, אבל אף פעם לא מצאה. אם התחושה תקפה אותה כשהסתובבה יחפה בביתה, היתה נעמדת על הספה ומחפשת אותן תחתיה... מאומה.  עד שבוקר אחד פרופסור שפירא נתן לכך שם- פרסתזיה,

"פרס- מה?",

"פרסתזיה. אלו תחושות ספונטניות של עקצוץ, או בשמם השכיח יותר- נימול. את מרגישה דקירות הדומות לאלו הנגרמות על ידי נמלים, ממש כאילו הן זוחלות על העור שלך, נכון?" ודנה הנהנה בראשה, מבולבלת ונבוכה.

את מה שקורה אחר כך השאיר לה לגלות לבדה וכך היה שבכל איבר בו התנחשלו הנמלים, השתרך לילה אחרון של תחושה ובבוקר, מלך מלכי החיידקים כבר אחז בו בשליטה רמה.

נמלים-לילה-שיתוק, נוסחה בטוחה, לא משנה כמה פעמים כבר התנסתה בה, בזמן אמת היתה מבועתת מהפרידה, מנסה להחזיק את עצמה ערה, אבל אז הגיע הבוקר, וגם לו היתה נוסחה.

בדיוק בשבע ארבעים וחמש נפתחה הדלת ואודי, ספק ילד ספק נער, נכנס אל החדר. על ראשו תלתלים שחורים, עיניו גדולות וכחולות, ולגופו חולצת Guns And Roses עם שרוולים קצרים שנלבשה ברשלנות על אחת ארוכה. הוא לווה על ידי אימו, שהיתה נמוכה ממנו בראש וחסרת מנוחה. דוריס הגישה לה מסיכה, והיא הזדעזעה, הביטה על דנה הישנה והתרחקה לצד השני של החדר, "אין לך מה להיבהל, אנחנו כמעט בטוחים שזה לא מדבק, אבל עד שנגלה את הכל, עדיף לשים, את יודעת, בשביל השקט הנפשי שלך" סיננה מבעד לבד הלבן, "בואי, נלך לשוחח עם פרופסור שפירא, הוא כבר יסביר לך במה מדובר", אבל היא השתהתה וחפנה את תלתליו עוד דקה ארוכה עד שהרגיע אותה ואמר לה שהוא בסדר גמור ושהחדר הזה נראה בכלל לא רע.

אחר כך התיישב על המיטה האמצעית, הניח את מסיכת האב"כ על הרצפה והוריד את הילקוט מגבו, פותח אותו ומסדר על השידה - טייפ ישן עם אנטנה שחוברה בסלוטייפ, ערכת כלי עבודה, חמש קלטות וספר "עשה זאת בעצמך".

דנה היתה שקועה בשינה עמוקה ואודי הביט בה וניסה לנחש את גילה, שתים-עשרה, לא יותר.

בשבוע שעבר חגג בר מצווה ועלה לתורה, בדיוק שנורו עליו מטחי הסוכריות חש חולשה עזה בכפות רגליו ומעד על אחד הספסלים, חובט את סנטרו. אמו צרחה מלמעלה והדודים קפצו ועזרו לו לקום, הם חשבו שזה בגלל אבא שלו שנפטר כמה חודשים קודם לכן, אבל אודי ידע שזה משהו אחר. כשהלכו להדביק את החתך, ערכו גם מספר בדיקות וגילו שהתחושה בבוהן נעלמה.

הוא הדליק את הרדיו ונעצר בתחנה מקומית שניגנה את "על גגות תל אביב" ובכוונה הגביר את הווליום בהדרגה. דנה פקחה את העיניים והביטה על הדמות החדשה על המיטה שלצידה, קולטת לאט את הדברים, מעבדת אותם,

"הי, אני אודי" חייך אליה ונשכב על המיטה,

אבל אז נזכרה פתאום, במן הבזק של חלום או מציאות בליל האתמול ושלחה שתי ידיים אל הבטן התחתונה, לוחצת וממששת, קופצת אגרוף, ומשגילתה את הכיבוש החדש, סובבה את פניה אל הקיר ומשכה אליה את השמיכה.

"תגידי, מה עושים אם יש אזעקה? החדר הזה אטום או שהולכים לחדר אחר?" הוא הנמיך את הרדיו ושיחק בערוצים של הטלוויזיה, נעצר בפרק של דגראסי ומשפשף את אצבעות רגליו.

"נשארים פה" המשיכה להביט על הקיר, מחטטת בבליטות של הטיח, חושבת עליה. אם היתה בחדר לבטח כבר היתה דואגת לערוך לו קבלת פנים אה לה אליסה, אך מאחר שאיננה, זכה בהתחלה יותר נעימה.

"הלילה בטוח יהיו פה טילים, לפעמים אני מצליח לקלוט עם האנטנה המיוחדת שלי רעשים סטטיים כאלה, אני חושב שאני יודע לפני שהם באים" חזר לשחק שוב עם התחנות ברדיו, מחפש אותם,

לפתע נפתחה שוב הדלת וראש חץ של שלושה רופאים בחלוקים ובמסכות לבנות נכנסו בה.

בראש עמד פרופסור שפירא, ולצדדיו הסגנים, דוקטור דגני ודוקטור גליק, שלושתם הופיעו מדי בוקר, ברוח טובה, חדורי מוטיבציה להיות אלו שיגלו את דרכיו של החיידק האלמוני ויעניקו לו את שמם, אבן דרך ראויה במסלולם. הפרופסור שעט קדימה אל מיטתו של אודי והאחרים הקיפוהו מיד, הוא ביקש ממנו לשבת על המיטה ושלף מתיק ההפתעות שלו את מר חמישה קילוגרם, ברנש לא חביב במיוחד, שלרוב הפיץ שמועות רעות והעלה על פניהם מבטים חמורי סבר. הוא הקיש על ברכו של אודי פעם ופעם נוספת, הרגל נותרה במקומה, המבטים הוחלפו מיד.

אחר כך הוציא עוד מספר כלים, אחז באחד שנראה לאודי כמו שיפוד ממתכת ודקר את עקב רגלו הימנית, אודי קפץ בהתגוננות והצמיד אותה בחזרה אליו, "רגע בחור צעיר, אנחנו רוצים לבדוק עוד משהו קטן", הפרופסור טפח על שכמו ודקר גם את העקב השני, אודי קפץ שוב ואימו שעמדה לצד מיטתה של אליסה, הסתובבה מצד לצד, נוקשת ברצפה, נמנעת מלהביט בהם.

"מה אתה אומר יודה, שנערוך אל.פי?" דגני שאל, דוחק את גליק אל הצד,

"כן. תכניסו אותו לניקור מותני", הפרופסור ארז את חפציו, וטפח שוב על שכמו של אודי, "הכל יהיה בסדר בחור צעיר, לא לדאוג, הכרת כבר את דנהל'ה? עוד מעט היא תתעורר הישנונית שלנו",

הם הסתדרו שוב בראש חץ ויצאו אל הפרוזדור, אמו של אודי מדדה אחריהם.

פתאום השתררה דממה בחדר, הטלוויזיה כובתה והרדיו נדם, דנה הסתובבה אליו,

"מה זה אל.פי?" שאל אותה,

"בדיקה, כדי לבדוק איזה נוזל בעמוד השדרה שלך"

"נוזל בעמוד השדרה?"

"כן. הם מכניסים מחט ומוציאים אותו"

"מעמוד השדרה?"

"כן. מעמוד השדרה, מה אתה לא מבין?"

"זה כואב?"

דנה שתקה, נזכרת בבדיקה שלה, כמה צרחה כשהובילו אותה אל חדר הניתוחים ואמרו לה להתגלגל ככדור על המיטה הגבוהה, "זה לא נורא".

בערב, כשצפו בקלטת של משפחת סימפסון שאמא שלה הקליטה עבורה, נשמעה לפתע האזעקה, אודי הגביר את הרדיו ושלף בבהלה מן הקופסה את המסכה. דוריס התפרצה אל החדר, על ראשה המסכה הלבנה ובידה מסיכת האב"כ שלה, היא אצה אל החלון ומתחה את הניילון בקפידה, אחר כך ניגשה אל דנה ומשכה מתחת למיטתה את קופסת הקרטון, נחפזת להוציא ממנה את המסכה ומלבישה על ראשה. דנה נאבקה בה, אך לבסוף נכנעה, מתירה לה למתוח את רצועות הגומי, תוך שכמה משערותיה נתלשות בלי כוונה. דוריס הסירה את המסכה הלבנה מפניה, מגלה שפתיים אדומות ושומה גדולה על סנטרה, ומיד חבשה את מסיכת האב"כ, ידיה רועדות ונשימתה קצרה.

הם ישבו שלושתם, במסכות, דוריס מכנסת אותם בין ידיה הגדולות, מעמידה פני נינוחה, אבל כף רגלה הימנית קפצה בעצבנות, מגלה את חולשתה. דנה הרפתה את כתפיה ושמטה אותן, נכנעת למגעה של דוריס ומתכווצת בתוך חיבוקה. החיבוק של דוריס היה דומה לזה של אבא שלה, גדול ומקבץ, כשהיתה קטנה נהגה לדחוף את ראשה בשקעים שבין חזהו לכתפיים, מרימה מבט אל הענק שלה, המקום היחיד שבו אין שום רע, איפה הוא עכשיו? מאז שעבר להונגריה, בא לבקרה אחת לחודש ומאז הפעם האחרונה, שהתפרצה ונתנה בו את אגרופיה, לא ידעה אם ישוב.

הרדיו בישר על טיל סקאד שנפל בשטח פתוח וגרם נזק לרכוש בלבד, דוריס חילצה מפניה את המסכה ואודי הסיר את שלו בעצמו.

"נו, ילדים שלי, לא קרה שום דבר, הסדאם הזה ימח שמו רק מפחיד אותנו כל הזמן. אני מכניסה לכם מגשים של ערב, ודנה, שלא תעשי לי קונצים היום, את אוכלת הכל!"

הם שכבו שניהם ואכלו את פרוסות הלחם והביצה הקשה וצפו בפרקים נוספים מהסדרה.

מדי פעם אודי פרץ בצחוק ודנה הביטה בו כעל תושב זר שעצר אצלה בחדר רק לשנייה, בוחנת את פניו, ואת הקלטות שעל שידתו, נעצרת על צמיד בד שהצמיד לפרק ידו, מנסה לקרוא את הכיתוב.

"זה צמיד של מטליקה"

"אמממ.." הנהנה בראשה,

"את לא מכירה? לא יכול להיות. הם הכי גדולים עכשיו, הם באים להופיע בארץ מתי שהוא אחרי שיגמרו הטילים האלה, אני בטוח הולך" הוא התרומם והכניס את אחת הקלטות לטייפ, רעש גדול הרעיד את החדר, הוא עצר, הריץ אותה לאחור והתחיל לשיר, עוצם את עיניו ומדמה גיטרה בין ידיו-

"סו קלוז נו מטר האו פאר, קודנט בי מאצ' מור פרום דה הרט..."

דנה צחקה פתאום, ומיד עצרה את עצמה,

"פור אוור טרסט אוף או יו אר, אנד נט'ינג אלס מטרס" הוא פרט על הגיטרה הדמיונית שלו ותלתליו נשמטו על פניו,

"עדיין לא מכירה? כמה זמן את תקועה פה?" נשכב בחזרה על הכרית.

"שמונה חודשים"

"מה שמונה חודשים? מה קרה לך?" פתח זוג עיניים כחולות,

"הם לא יודעים, איזה חיידק מסתורי, עדיין מנסים להבין"

"טוב, אני אעדכן אותך בכל מה שהפסדת. יש את נירוונה שהם הכי גדולים, הם ומטליקה, וגנס אנד רוסס כמובן, וכבר לא רוקדים כמו שרקדנו פעם, עכשיו קופצים. פוגו, אני אראה לך"

הוא קם על רגליו והגביר את השיר, סימן וי בשתי ידיו וקפץ במקום, מניע את ראשו קדימה בפראות, אבל פתאום מועד ומחזיק במיטה, חוזר ויושב עליה, משפשף את אצבעות רגליו,

"לא יודע מה זה, כל הזמן מגרד לי ברגליים, כאילו עוקצים אותי, נראה לי יש נמלים בשמיכה הזאת", הוא הרים את השמיכה וניער אותה, מחפש על הסדינים,

"אמממ..." דנה הסתובבה ועצמה את עיניה, "לילה טוב".

בבוקר נפתחה הדלת וכיסא גלגלים מעוטר במדבקות כוכבים נכנס פנימה, עליו ישובה נערה חיננית ושדופה, שיערה בהיר ומסורק, ראשה שמוט על כתפה וידיה זרוקות לצדדים.

דוריס הסיעה את הכיסא אל המיטה הצמודה לחלון, מלווה באחות נוספת שעזרה לה להרים את הנערה, אשר לא הביעה כל התנגדות או שאט נפש, ולהניח אותה על המיטה.

כשסיימה לסדר את גופתה על המזרן, כיסתה אותה בשמיכה והניחה מכשיר על השידה,

"אליסה, למכשיר הזה קוראים פינק-פלור, בכל פעם שקשה לך לנשום חמודה, את מקרבת אותו אל הפה ולוחצת כאן, על הכפתור הזה, זה יעזור לך", אליסה הביטה עליה בפנים קפואות והנהנה,

אחר כך הפנתה את ראשה אל הנער המתולתל שהתמקם בדיוק בחלל האמצעי, שהיה נתיב קבוע לחילופי מסרים בלוחמה הפסיכולוגית ששרתה בינה ובין שותפתה.

"קומו ילדים שלי, תראו מי חזרה!, אני מכניסה את המגשים של הבוקר" דוריס מחאה כף אל כף בהתרגשות ויצאה מן החדר. דנה פקחה את עיניה, והרימה את פלג גופה העליון לוודא האם נכונים הדברים ומשראתה אותה לוטשת בה מבט חד ועוין, נאנחה ונשכבה בחזרה על הכרית,

"את לא שואלת אותי איפה הייתי?"

"איפה היית?"

"הייתי בבית. פרופסור שפירא אמר שאני מחלימה, אז הוא שלח אותי הביתה קצת, לחופש".

דנה שאפה נשימה עמוקה, כבר הורגלה בשקרים של אליסה, הם חצצו בינהן מהלילה הראשון וגרמו לה עוול נורא. לאליסה היו פנים רציניות ובוגרות ששכנעו את דנה לתת בה את אמונה באופן מיידי, צעד שאחר כך התחרטה עליו עד עמקי נשמתה. הוריה של אליסה היו פועלים במפעל לייצור שבבים אלקטרוניים ודאגו לפרנסתם של חמשת ילדיהם, רק לעתים רחוקות פקדו את בית החולים, ואליסה נתמכה באופן מלא על ידי דוריס, שהיתה רוחצת אותה ומלווה אותה כמעט לכל טיפול,

אולם כעת השיתוק טיפס עד בית החזה שלה והחל לתת אותותיו גם בשרירי הנשימה, שנחלשו והזדקקו לתמיכה.

"הייתי בקולנוע, ראיתי את שליחות קטלנית 2 עם ארנולד שוורצנגר, ואחר כך הלכנו למסעדה, עם ההורים והאחים שלי, עכשיו החזירו אותי לפה, רק לכמה ימים, פרופסור שפירא אמר שאני כבר יכולה להחלים בבית. שאלתי אותו גם עלייך, אבל הוא אמר שאני נס רפואי, אז אני לא חושבת שגם את תצאי מפה. מי זה הילד הזה? ממתי הוא פה?"

"זה אודי, הוא פה מאתמול"

"אווווווו, יש לך חבר חדש עכשיו, שאני אספר לדני ויזל מ-ח'2?"

"הוא לא חבר שלי!"

"מה שתגידי. הוא עדיין הולך?"

"כן"

"הוא יודע?"

"אני לא חושבת" דנה הצטופפה אל הקיר, חרטה גדולה עולה בה על געגועיה, עכשיו רק רצתה שיקחו אותה שוב מפה, אבל אז התעורר הדייר החדש, וניסה להעיר גם את אצבעות רגליו.

דוריס נכנסה עם המגשים, הניחה מעמדים על כל מיטה ופיזרה אותם ביניהם, שתי פרוסות לחם, ביצה קשה וגבינת קוטג', אליסה זרקה את הלחם על הרצפה ודוריס גערה בה,

"אחרי שאכלתי דברים כל כך טעימים בבית, אני לא יכולה לאכול את האיכסה הזה",

דוריס יצאה והביאה פרוסות חדשות, בוצעת מהן חתיכות קטנות ושמה בפיה, רק אז הועילה ללעוס ולבלוע, מחייכת אל דוריס בערמומיות ומעיפה גם את הגבינה על הרצפה. דוריס אספה אחריה ויצאה מן החדר, מרוגשת ופגועה.

אודי מרח את הקוטג' על הלחם והניח שלוש פרוסות עגבנייה, נגס בו וקרא מהספר שלו. אביו היה זה שהחדיר בו את התחביב להרכיב מכשירים בעצמו, בהתחלה היה בונה מעמדים לעטים, אחר כך הרכיב את "היד הארוכה", שהיתה מוט עם תפסן מיוחד בקצהו והאריכה את יכולתו להגיע לחפצים רחוקים, ולאחרונה גם גילה עניין בהולכת חשמל ובמערכות אנרגיה.

"מה זה הספר הזה?" אליסה שאלה אותו,

"זה ספר הדרכה, אני אוהב לבנות דברים בעצמי, אבא שלי היה מהנדס מכונות, רוצה לראות?" הגיש לה את הספר, אבל היא לא נענתה,

"איזה מכונות הוא בונה האבא שלך?"

"אבא שלי מת, אבל לפני זה הוא בנה מערכות אלקטרו-מכניות, אפשר לומר שהוא בנה רובוטים,

אלו שהמשטרה שולחת לפרק חפצים חשודים, אבל גם דברים אחרים"

בכל פעם שדיבר על אביו, הופיע זיק בעיניו. אודי נהג לצפות בו בכל מעשיו, גונב משולחנו תרשימים, מנסה להבין נוסחאות ומודלים גאומטריים ממוחשבים, מתעקש שיסביר לו איך מחברים אלקטרודות, ומשתומם למראה ניצוצות חשמליים. בשנה האחרונה לחייו שקד על מערכת לשימוש רפואי שאמורה לסנן את הדם באופן סימולטני ולהשיבו במחזוריות אחידה, אבל בוקר אחד לפני שיצא לעבודה, תפס את חזהו והתמוטט על הרצפה. אודי אסף את כל תרשימיו ושמר עליהם מכל משמר בתא האחורי של ילקוטו, כמצפה ליום שבו יוכל להמשיך את דרכו.

עכשיו שקע שוב באצבעות רגליו, מנסה להשיב אליהן תחושה.

את הבשורה לפיה מלך מלכי החיידקים הסתנן גם אל דמו שלו, קיבל לאחר שלושה ימים. אימו פרצה בבכי ותפסה את חלוקו של פרופסור שפירא בתחינה. ואודי נאלץ גם הוא לגלות את הנוסחה הקשה של הנמלים, מאבד את התחושה באצבעותיו וחש בהן מוצצות את הורידים בעקביו. שעות שלמות היה מסתובב בחדר מצד לצד, מחקה את התנהלותו של אביו במצבים דומים, ידיו מוצמדות אל גבו, הליכתו נחרצת, לעתים מתנודדת, אך עדיין יציבה.

ערב אחד לפני ששכבו לישון, דוריס נכנסה עם אחות-מתמחה, מסבירה לה על שגרת היום ועל הטיפול שמצריך כל אחד מילדיה המופלאים כשאינה בסביבה. אחר כך צפו בחדשות, דוריס מרחה קרם גוף על רגליה של אליסה ולשה אותן נמרצות, "הנה ככה, את רואה, זה עושה להם טוב, אודי עדיין לא צריך, אבל הבנות אוהבות", אליסה כמובן לא הרגישה כלום והיתה שקועה במחברת הלחשים שלה. בטלוויזיה, נחמן שי דיבר על ראשי הנפץ והסביר שוב כיצד יש לחבוש את המסכה, לאחר שעשרות אזרחים מצאו את מותם בשל השימוש הלקוי בה,

"שלא נדע מצרות, הסדאם הזה, מלך הארורים, עוד ישלח עלינו טיל כימי וישמיד את כולנו",

היא עברה למיטתה של דנה, כיסתה אותה בשמיכה עד ראשה ונשקה על מצחה,

"אבל נראה אותו עושה חצי רע לילדים המקסימים שלי, נכון?" היא מחצה את לחייה של דנה, בלגנה את תלתליו של אודי, כיבתה את האור ויצאה.

"אודי?" דנה הביטה בו מוטרדת,

"מה?" הרים את ראשו מן הספר וכיבה את הפנס,

"אתה חושב שהוא ישלח טיל כימי?"

"לא, הוא מפחד" הניח את הספר והביט בה,

"אני דווקא כן חושבת שהוא ישלח, ראיתי פעם תכנית על גז חרדל ומה קורה לעור, הכל היה בועות, תוך שנייה מתים מזה, וחוצמזה, מה פתאום מפחד, הוא מלך עיראק, הוא לא מפחד מכלום" אליסה נכנסה אל השיחה,

"אתם חושבים שזה יותר כואב מהאל.פי?" דנה שאלה,

"מה?" השיבו ביחד

"למות"

"תלוי ממה אתה מת. אבא שלי מת תוך כמה שניות, אמא שלי אמרה שאולי כאב לו רק לשנייה, אבל אם אתה מת נאמר מתאונה, אז לפעמים עד שאתה מת זה בטח כואב קצת",

"ואלו שמתו מהמסכה?" אליסה שאלה,

"אז כן, כי הם נחנקו וזה בטח לקח קצת יותר משנייה"

"ואבא שלך, אחרי שהוא מת, מה עשו איתו?" דנה הביטה בו, מנסה לבחון אם חצתה את הגבול, אבל אודי התרומם והשעין את גבו על הקיר כמתכונן להשיב תשובה מלאה:

"קברו אותו. חפרו בור עמוק באדמה, עטפו אותו בשמיכה לבנה, ושמו אותו שם. עכשיו יש שם רק מצבה, אמא שלי אומרת שאחרי שמתים הנשמה עוברת למקום אחר, ששום דבר לא כואב יותר"

דממה גדולה השתררה, אליסה השתעלה וחיפשה אחר המכשיר, יונקת ממנו אוויר, לחיצה ועוד לחיצה,

"איזה מקום אחר?" דנה שאלה,

"אני לא יודע. אולי יש מקום אחר, כמו שלנו, אבל אחר".

אחר כך ירד הלילה ומעט לפני שנרדמו, אליסה בכתה קצת וביקשה מדנה סליחה על כך ששיקרה לה, כי בימים שלא היתה בחדר, לא באמת היתה בבית שלה, אלא שלקחו אותה לטיפול נמרץ והנשימו אותה בעזרת מכונה גדולה, ולפני שעיניה נעצמו גם סיפרה לה שבאחת מן השיחות שהתנהלו מעליה, שמעה את הרופאים אומרים שלא נותר עוד מה לעשות ושמלך מלכי החיידקים אינו מתכוון לסגת, וכנראה שככה זה עם מלכים, בדיוק כמו עם זה של עיראק.

לפנות בוקר אודי הקיץ פתאום מחלום שהחדיר במוחו רעיון, הוא יבנה את המכונה שתעצור את החיידק! מיד התיישב, הדליק את הפנס, הוציא את תרשימיו של אביו, והחל משרטט סקיצה אשר בליבה רשם "חיידק" וממנה יצאו קוים דקים שסימנו אלקטרודות מוליכות חשמל. אחר כך רשם ליד גם את המילים "מעגל חשמלי" והקיף בעיגול ציור של השקע לצד מיטתו. גם בלילה הזה וגם בלילה שלאחריו, ישב על המיטה מבלי לזוז, בודק ומשווה, וככל שהרעיון התגבש, נמנע מלספר לבנות והחל לאסוף חוטים ומוליכים, ששמר היטב מתחת למיטתו. בכל פעם שמצא אביזר נוסף שהועיל לביצוע המשימה, היה נמלא בריגוש שצף על פניו ועורר את החדר לחיים. אז היה מרעיד את החדר במוסיקה רועשת, מרקיד את דנה על כיסא הגלגלים ומתגרה באליסה, שנאלצה להשלים עם דמותו הדומיננטית בחדרם.

ואז הגיע פורים, המחלקה כולה היתה עסוקה בהכנות, האחיות נטשו מעט את עבודתן השגרתית ופנו למלאכת הגזירה והקישוט, צובעות רצועות נייר ומותחות מקיר לקיר. הרופאים הסתובבו בין החדרים עם כדור אדום על אפם, ולילדים האחרים אורגנו סדנאות הכנת תחפושות.

דוריס נכנסה עם מלאי של נוצצים וציורים ותלתה על קירות החדר עד שלא נותר עוד מקום, אז הכניסה גם חומרי גלם וביקשה מהם להכין לעצמם תחפושות.

אודי רצה להיות מייקל ג'קסון, ודוריס ארגנה לו כובע, חולצה לבנה ומכנסיים שחורים.

אליסה הכינה לעצמה מצנפת של קוסמת והדביקה עליה כוכבים, ודנה עשתה מעיסת עיתון פאה כחולה וארוכה של מארג' סימפסון והצמידה כדורים אדומים לשרשרת פנינים.

בערב, אודי כיבה את אור הפלורוסנט וחיבר ארבעה פנסים אדומים שהבליחו וריצדו בחדר, הכניס מיקרופון אל השקע, מתח את תלתליו השחורים והניח מעליהם את הכובע,

"רוצות לראות הליכת ירח?" הופיע בפניהן,

הבנות ישבו על כיסאות הגלגלים ומחאו כפיים,

אודי ביצע את ההליכה, נאחז בכיסאותיהן, ודנה הידקה את הפאה אל ראשה, פניה צהובות.

"עכשיו תרקוד כמו בקליפ שהראית לנו" אליסה הושיטה את שרביט הקוסמת שלה לפנים,

ואודי רקד בפניהן, מענטז ומחקה את צעדיו של מייקל ג'קסון בדמיון מופתי.

אחר כך אחז בכיסאותיהן, יד על כל כיסא, וסובב את שתיהן ביחד, צוחקות וצועקות.

דוריס התפרצה בבהלה, שוב שוכחת את המסכה, ומופתעת לגלות את המסיבה,

"דוריס תרקדי איתנו!" דנה קראה לה להצטרף,

ודוריס, שהתחפשה לפרופסור שפירא, דרכה על החלוק הלבן שלו, נופפה במר חמישה קילוגרם, ונכנסה בצעדי ריקוד, תוך שמחקה את הליכתו הרצינית.

אודי ביצע קידה והזמין אותה לרקוד, דוריס השתחוותה ומסרה לו את ידה, דנה סובבה את הכיסא במקום שלוש פעמים במקצועיות אמיתית ואליסה עשתה כמותה,

כך זה נמשך שעה שלמה עד שטיפסו שלושתם למיטותיהם, מתנשמים ומתנשפים, בוהים בתקרה.

"אני חושב שמצאתי דרך לעצור את החיידק", אמר פתאום, בולע נשימות עמוקות,

"מה זאת אומרת?" אליסה שאלה, יונקת את המכשיר שלה,

"שוק חשמלי. אבא שלי דיבר על זה הרבה. אני אעביר חשמל אל הבוהן בעזרת האלקטרודות שגנבתי לשפירא, חשמל יכול להרוג הכל. אם אני אצליח להעביר חשמל אל הדם, יש סיכוי שהחיידק ימות" הוא שלף את השרטוט שלו וסקר אותו שוב,

"אז למה הרופאים לא עושים את זה?" דנה תקפה אותו,

"אולי הם מפחדים" ענה לה,

"בטח שהם מפחדים, כי אולי החיידק ימות, אבל גם אנחנו, אתה רוצה לחשמל אותנו?" דנה המשיכה, מגרדת את בטנה,

"אני לא חושב שקצת חשמל יהרוג אותנו, אבל אם אני אצליח להחדיר אותו פנימה כך שרק יגע בדם, אני חושב שיש סיכוי שזה יצליח",

"אודי, אתה משוגע! אל תעשה את זה! אמא שלך יודעת?" דנה משכה את גופה ונשענה על הקיר, תולה בו שתי עיניים כועסות,

"אמא שלי לא יודעת ושלא תעזי לספר לה, אני עושה את זה! , מה עדיף? לחכות ששפירא יעשה משהו? לתת לו לטפס עלי? לשכב כמוכן על מיטה כל היום? לא מעניין אותי כלום, אני עושה את זה, אבא שלי היה עושה בדיוק את אותו הדבר" שילב את ידיו במגננה,

"אבא שלך לא היה עושה את זה, כי זה בכלל לא חכם לעשות דבר כזה!" המשיכה,

"בנית כבר משהו?" אליסה התעניינה,

"לא. אני צריך להשיג חוטי ברזל מצופים בכסף כלורי כדי לרשום אות חשמלי" הקריא מהשרטוט שלו, "ואין לי מושג איך להשיג את זה".

"אני אשיג לך" אליסה אמרה,

"מאיפה יש לך?"

"מההורים שלי, הם עובדים במפעל כזה שיש בו כל מיני דברים אלקטרוניים, אני אגיד לאח שלי הקטן, הוא נמצא שם הרבה, תרשום לי את זה על דף, אני אתקשר אליו מחר, אבל זה בתנאי שאני גם מנסה" זקפה אליו את אצבעה.

"אני לא מאמינה שאת עוזרת לו, זה לא הלחשים שלך אליסה! אנחנו מדברים פה על חשמל, אפשר למות מזה!" דנה הניחה את ראשה על הכרית והסתובבה אל הצד השני, אודי מיהר לרשום את הרכיב על חתיכת נייר שתלש מן המחברת, מעביר לאליסה ומכבה את הפנס.

למחרת אליסה ביצעה את השיחה מטלפון אלחוטי שדוריס הכניסה לה לחדר, פוקדת על אחיה שלא ישאל יותר מדי שאלות ושיש לו עד מחר להביא לה את החוטים. דנה נמנעה מלדבר עמם והחדר שב להתחלק למחנות, הפעם היה זה המחנה של אודי ואליסה, ובצידו האחר, המחנה של דנה.

במהלך היום, הם התקבצו על מיטתה של אליסה, בוחנים את השרטוט, מעלים שאלות ופותרים אותן. אליסה שאלה אם היא יכולה לסיים את הלחש המיוחד שלה ולהגיד אותו בלב כשמנסים את המכונה ואודי הסכים לה.

דנה שכבה במיטתה וצפתה בקלטות חדשות מבית הספר. יפה צדקיהו, המורה שלה להיסטוריה, העבירה שיעור על מלחמת העולם השנייה, משרטטת על הלוח מפה של אירופה ומסבירה את התקדמותה. בכל פעם שהסתובבה אל הלוח, יעל ואורית הצביעו על תלמידה חדשה שהושיבו ליד דני ויזל, היתה לה צמה ארוכה ובהירה שנקשרה בסרט אדום ודני לא הוריד ממנה את העיניים.

אחר כך רותי מגן נכנסה, ודנה חיבקה אותה בסחיטה חזקה, דוחפת את ראשה בשקעים שבין החזה והכתפיים שלה, משתהה.

במקלחת, התרחצה בשתיקה, מתירה לידיה לנוח על הירכיים, שקועה בקיר שלמולה, רותי התקרבה, מסבנת את ידיה וחופפת את שיערה, ואז שוטפת אותה, צופה בעירומה. משלא נותר עוד סבון, שלפה מגבת עבה ועטפה אותה, כמו שהיתה בת ארבע ורצה אליה, מטפטפת כל הדרך אל המגבת, ומבקשת שתרים אותה, מרטיבה את בגדיה וצוחקת, עוד פעם, אמא, עוד פעם, יותר גבוה.

ובלילה, כבר לא עמד בה כוחה,

"אני רוצה גם" אמרה להם, "אני רוצה לנסות אתכם את המכונה".

בשעה שמונה בבוקר בדיוק התפרץ דוקטור דגני אל משרדו של פרופסור שפירא, נסער ומתנשף, אוחז בידו שני צילומי רנטגן של בית החזה של אליסה, אחד מהם צולם חודש קודם לכן ואת השני צילמו כששהתה בטיפול נמרץ, הוא הנחית אותם על שולחנו והצביע על שניהם, בזה אחר זה,

"יודה, קשה גם לי להאמין, אבל תראה בעצמך, דרגות משתנות של צבעים, תראה, זה לפני חודש וזה מעכשיו, תסתכל לבד ותגיד לי מה דעתך",

פרופסור שפירא הרים את הראשון, בוחן אותו דקה ארוכה, ואז הרים את השני והשווה ביניהם מול מנורת הפלורוסנט שמעליו,

"זה מעניין מאוד" קם על רגליו והסתובב מקצה אחד של החדר אל השני, "אם יש פה נסיגה של החיידק, נוכל לראות את זה כבר בבדיקת אל.פי נוספת, אבל תכניס אותה רק מחר בבוקר, אני רוצה להתייעץ עם פרופסור יציב קודם",

דגני חטף את הצילומים ומיהר אל הדלת,

"ועמוס, אל תספר עוד כלום, בטח שלא למשפחה, קודם נזהה בוודאות ואחר כך נראה איך ממשיכים", ודוקטור דגני הנהן בראשו וסגר את הדלת מאחוריו. מחמת הריגוש שצף בו נתקל בילד ששוטט במחלקה והפילו על הרצפה, מיד הושיט את ידו ועזר לו לקום, ממלמל דבר מה וממשיך בדרכו. הילד, ששמט שקית מידו, אסף אותה והתקדם אל עבר שולחנה של דוריס, מוסר אותה לידיה ומנסה לחמוק ממנה, אך זאת קמה מיד ואספה אותו אליה, מוחצת את ראשו בנשיקות ורק אז משלחת אותו בחזרה.

אחר כך חשבה לעצמה שאם כבר התרוממה ממושבה, למה שלא תמשיך אל הילדים ותגיש להם את מגשי הבוקר, אז ניגשה אל המטבח וסידרה אותם על העגלה, נתקלת באריזת טוויסט, ומיד מושכת ממנה שלושה חטיפים, מפזרת על המגשים וזוללת אחד בעצמה.

"בוקר טוב, ילדים שלי, הגיע זמן ארוחת בוקר, והפעם הבאתי לכם גם קינוח",

שלושתם כבר היו ערים ודוריס הופתעה, מוחאת כף אל כף ומסיעה אליהם את העגלה,

אליסה החלה לקלף מהשוקולד את העטיפה, ודוריס הפליקה על ידה,

"ממש לא גברת, ככה זה איתך, אה? נותנים לך אצבע את לוקחת את כל היד, קודם את האוכל ואחר כך את השוקולד",

אליסה צחקה והניחה אותו בחזרה על המגש, מורחת את הקוטג' על הפרוסה,

"אח שלך היה פה עכשיו, איזה סוכריה הקטנצ'יק הזה, הביא לך שקית עם חוטי חשמל, בשביל מה את צריכה חוטי חשמל?" שלפה מהמדף התחתון של העגלה את השקית ומסרה לידה,

"אה, סתם, זה מחזק לי את האצבעות כשאני משחקת איתם", מיד הפנתה מבטה אל אודי לבדוק אם

התרצה מהתגובה, והוא הרים את אגודלו וחייך אליה.

כשיצאה, זינק על השקית, פתח אותה והרים את החוטים באוויר, הגיע הזמן לבנות את המכונה!

אודי ישב על מיטתו והבנות הסתדרו על כיסאות הגלגלים, אחת מכל צד, עוקבות אחר צעדיו, נושאות אליו מבט ומגישות לו חפצים מתיק כלי העבודה.

קודם גזר את חוט החשמל של מנורת הלילה עם מספריים גדולים, והניח אותה, יתומה, על הרצפה. את החוט שבקצהו התקע שמר, והפשיל ממנו עם פלייר את הציפוי השחור, לאט ובזהירות עד שהתגלו שלושה חוטים צבעוניים,

"איזה צבע אתן רוצות?" שיתף אותן במלאכה,

"אדום!" צעקה אליסה,

"אז אני את הצהוב" קראה דנה,

"בסדר גמור" נענה להן.

אחר כך יישר כל חוט לכיוון אחר והניח על המיטה, פונה אל החוטים המצופים כסף כלורי, מפשיל גם אותם ומחבר בסיבוב מוקפד אל הצבעוניים עד שעמד לפניו נחש עם שלושה ראשים.

"מה, זהו? זאת המכונה?" אליסה הביטה מאוכזבת, בשנה האחרונה ראתה כל כך הרבה מכונות גדולות ונוצצות וזאת לא נראתה לה מרשימה.

"רגע, סבלנות, אני צריך לחבר מחט לכל חוט, לקחתי לדוריס מהכיס",

"מחטים? לא אמרת שיש מחטים במכונה הזאת!" דנה סובבה את החישוקים לאחור,

"את רוצה לעצור את החיידק או שאת לא רוצה? איך בדיוק את רוצה שהחשמל יגיע לדם?" אודי כעס, ודנה נכנעה, "איפה נשים את המחטים האלה?",

"בבוהנים שלנו, נראה לי שזה מקום טוב, כי משם הוא נכנס" ענה לה, נחרץ.

הוא שלף שלוש עטיפות סטריליות, פתח אותן עם השיניים ושלף כל מחט בזהירות יתרה, מלפף סביבה את חוטי הכסף הכלורי, מהדק עם הפלייר,

"זהו זה, אנחנו מוכנים, היום אחרי ארוחת הערב ננסה אותה" קבע ותחב אותה מתחת למיטה,

"ומה נעשה עד אז?" אליסה שאלה חסרת מנוחה,

"רוצות לראות משפחת סימפסון?"

"טוב" ענו שתיהן וחזרו למיטותיהן, אודי הכניס את הקלטת לוידאו והדליק את הטלוויזיה.

בערב דוריס נכנסה לאסוף את המגשים, שלמעט הקשה של הלחם היו ריקים, היא נישקה אותם והתרצתה ממצב רוחם, שנראה מרומם וחברותי מאי פעם. כשיצאה, אודי קפץ ממיטתו אל זו של אליסה וגרר אותה אל כיסא הגלגלים, דנה הצליחה להתרומם בעצמה והן הצטופפו שוב סביב מיטתו והשקע החשמלי שמעליה.

"טוב, עכשיו אתן צריכות להיות אמיצות, אני עושה דקירה קטנה בבוהן שלכן",

אליסה עצמה את העיניים ומלמלה את הלחש שלה,  והוא החדיר את המחט מתחת לציפורן הגדולה, נקודה אדומה התפשטה לאיטה,

"זהו. יאללה, דנה, עכשיו את", דנה התכווצה ואודי התכופף והחדיר אחת גם בשלה,

אחר כך אחז בחוט הירוק, מחליק את אצבעו ממנו ועד המחט שבסופו, דוקר גם את בהונו שלו, משתהה עד אשר מבליחה טיפה אדומה,

"אני מחבר לשקע, אולי נרגיש זרם, אבל אל תגעו! אני מחבר לחמש שניות ומוציא. זה שוק קצר וזה מספיק לנו", הוא התקדם בזהירות, החזיק את התקע בידו, שרעדה לו מעט, ובהחלטה של מחצית השנייה, דחף אותו אל השקע.

החשמל, שזרם אל תוך החוט והתנחשל בתוך המגעים, המשיך גם אל הטלוויזיה, מעלה מבזק מיוחד שבו חיים יבין סיפר כי בתרועה גדולה נסוגו הכוחות העיראקיים מכווית, מלך עיראק ירד אל הבונקרים, מתחת לאדמה, והנה, בשעה טובה, המלחמה נגמרה.