בס"ד
בערב נעים של קיץ ישבנו שם, שנינו, על הדשא. מצוק חשוף לרוח ערב נח מעל ים, גלים גלים משתקפים מולנו, נשברים באור השקיעה. עוד שעה טובה לנקות את הראש. הוא סתם בהה באופק (כמובן שלא באמת סתם, כי אצלו הכל עם סיבה), ואני סתם (ובאמת סתם) ליקקתי גלידה. אפילו לא התחשק לי.
זה היה כמו בכל הפעמים האלו שרוצים להגיד ולא יודעים מה, כי הכל כבר נאמר ונחשף ולפעמים זאת טעות להוציא את כל הקלפים ולהניח על השולחן. ושנינו ידענו טוב מאוד, שחזרנו על הטעות הזאת יותר מידי פעמים.
"אני יודעת שאתה כועס..." התחלתי משפט, מפחדת מהתגובה המוחצת.
אורי רק זרק כתף, מעקם חיוך. "זה בסדר" הוא אמר ולא הוסיף. וזה היה כמעט מצחיק עד כמה ברור לשנינו שזה לא בסדר.
"אני באמת רוצה שיהיה לך טוב!" אמרתי, מנסה לצוד את המבט שלו שיראה את הכנות בעייני. אבל הוא כבר ויתר.
"אני יודע, אני מבין. אבל בבקשה תקבלי בהבנה את ההחלטות שלי," קולו נשנק מבכי, "ותסמכי עליי שאני יודע מה טוב בשבילי. את צריכה להבין שדרכינו נפרדו. אולי זה קרה לפני שלוש שנים, אולי לפני... וכמה שאני נמצא איתך יותר, עם חוסר ההשלמה שלך לגבי החיים שלי, אני פשוט מצטער - אבל זה הורס אותי!"
הגלים החלו לקבל גוון עמוק ואפל יותר עם כל רגע של חושך שנפל על העולם. כוכבים כסופים החלו לקרוץ, כאילו שזה עוזר בחשיכה המוחלטת הזאת, בפינה נידחת מעל החוף. הכל היה פתאום כ"כ ברור, שאני לבד יותר מתמיד. אין לאן לברוח, לא ליואב שעזב אותי מזמן, לא לאורי, ומי עוד נמצא כאן? החברות בכלל לא בראש, ולברוח לעצמי, עם כל הטעויות שעשיתי, שהרסו אותי, זאת כבר לא אופציה.
"טוב." פשוט השלמתי עם המציאות. ליטפתי את השיער שלו באהבה, מסדרת את הכיפה הכל כך שנואה עלי, שנחה על ראשו. "מה שנשאר לי לאחל לך זה בהצלחה. אני לא מתכוונת להפריע לך יותר. אתה יודע שאתה מוזמן מתי שתרצה, אני אפילו מוכנה להכשיר את המטבח בשבילך.."
אמרתי, וחיוך של הערכה התגלה פתאום על פניו. שנינו יודעים עד כמה ההשלמה הזאת קשה לי.
"אז איפה החברה שלך?" שאלתי אותו פתאום, מרגישה שעכשיו אפשר להתקרב לנושא הכאוב, עכשיו כשסיכמנו בנינו שזהו.
"היא באוטו," הוא הורה עם ראשו אחורנית, שם בסובארו לבנה עם חלונות פתוחים ראיתי ראש מציץ.
"נו, תקרא לה, שנערוך היכרות. לא בשביל זה נפגשנו כאן בכלל?"
אורי קם לאט, מנער את החול ממכנסיו. הוא צעד בצעדים שקולים לכיוון החניה, מנסה לדחות את הרגע כמה שיותר. בעצמי הרגשתי רצון מיושן לקחת מהכתפיים הצרות שלו את כל הלחץ והאחריות. להרגיע – לא נורא, השלמתי עם המצב! אני נותנת את ברכתי לדרך שבחרת, רק אל תראה מודאג כ"כ!
נערה נאה בחצאית ארוכה ושרוולים באורך המרפק צעדה לכיווני, הולכת לידו. החצאית התקפלה עם תנועות הרוח ושיערה התנופף אחורנית. הם הלכו ביחד, כמו שתי חתיכות של אותו הפאזל. נעמדתי כדי להתקרב לכיוונים, מן משמעות סמלית – שנינו נתקדם כדי למצוא איזו פשרה... המכנסיים החדשות שקניתי דווקא היום נראו לי יפות ומחמיאות מתמיד, אלא שלשם שינוי זה לא עזר לביטחון שלי. החולצה הקצרצרה והמעוצבת גם כן לא כל כך סייעה. פתאום התפללתי להיכנס לגופה של אותה נערה צעירה, אורי עוד לא סיפר לי איך קוראים לה, להתחלף איתה ולחוש את כל החשיבות והאהבה.
כעת כבר עמדנו אחת מול השנייה. "שלום, אני קרן" חייכתי אליה והושטתי יד ללחיצה.
"נעמה" היא אמרה בחיוך מבויש ופשוט נתנה חיבוק. הרגשתי נמסה מבפנים.
"אני באמת רוצה שנהיה חברות טובות, את יודעת. אורי בוודאי סיפר לך שאנחנו מתכוונים להתארס בקרוב... כמובן שאת מהראשונים שיודעים, בינתיים עוד לא סיפרנו להרבה..."
אחרי בסך הכל ארבעה חודשים שהם ביחד?! מפיה זה נשמע הרבה יותר מציאותי וחותך, ופתאום כמעט נסוגתי. אבל לא. אין לי ברירה.
בירכתי את נעמה לשלום, ונתתי לאורי נשיקה חמה בלחי, פורעת את שיערו כמו שהייתי עושה פעם.
"לילה טוב. נתראה..." אמרתי, ופניתי למכונית שלי, מזדה כסופה וחדשה, שנחה בקצה השני של מגרש החניה. מאחורה קלטתי את אורי ונעמה מנופפים. נערה צעירה עם בחור נאה, זוג משמיים. כמו חובטים בכל החינוך והאמונה שלי. איך גידלתי אותו בכיוון מסוים, חינכתי, הייתי אמא הכי טובה שאפשר אפילו ברגעים הכי קשים, אחרי שאביו עזב והשאיר את שנינו, ועכשיו גם הוא. ואפילו לא הייתה לו נעמה שלו, אני הייתי בודדה יותר. לו לפחות יש את אלוקים.
