מכתב לאימא של לוחם
לאימא של הלוחם שלום רב.
מכתב זה נועד לך, למענך, האימא שלו.
מכתב זה בא להסביר, לומר, להודות, להרגיע ולהביע כמה דברים שאינך יודעת על בנך, כמה דברים שבנך רוצה לומר אך לא יכול. דברים ומילים שהוא רוצה שתדעי, שצריך שתדעי.
רק דבר אחד אבקש ממך לפני שתמשיכי. קראי את המכתב, מתחילתו ועד סופו, הפנימי את הכתוב בו, ולאחר מכן, התקשרי לבנך, ותגידי לו כמה את אוהבת אותו, כמו שזה חשוב לך, זה חשוב גם לו...
אימא שלו, בנך הלוחם, רוצה לומר לך הרבה דברים, שקשה אפילו לדעת מהיכן להתחיל.
ראשית אולי, חשוב להרגיע אותך. בנך בסדר גמור, אל תדאגי לו, לא יותר מידי לפחות. הוא לא רוצה בכך, קשה לו, כואב לו לדעת שאת יושבת בבית דואגת מה איתו. אז שתדעי, הוא בסדר, בגדול, הכל שטויות, מה שאנשים אומרים, ומה שאומרים בחדשות, הכל שטויות, תעשי כמו שהוא עושה וקחי הכל בקלות.
אז נכון, שקשה לו קצת, לא אמרתי שלא קשה.
חם לו בקיץ, נוטף זיעה מקלל את השמש ומתפלל לטבילה קצרה בבריכה. ונכון שבחורף קר לו, לעיתים הוא רועד מקור, רטוב מכף רגל ועד ראש. חושב שאיבד תחושה ברגליים וחולם על הפוך והשוקו החם בבית.
והוא עייף, אוי! כמה שהוא עייף, תמיד. עיניים אדומות נסגרות מעצמן, ומת להניח את הראש על איזה מיטה אפילו לדקה, ומוכן להתפשר גם על חלקת אדמה קטנה עם קצת חצץ בתור כרית.
והאוכל לא מתקרב לאוכל שלך כמובן, מדמיין שמריח את הקציצות שלך ואת ארוחת השבת.
אבל בסך הכל, הוא לוקח הכל בקלות, עושה חיים, מתבגר לומד דברים חדשים על החיים ועל עצמו, מתחשל ונהנה.
אימא שלו, שכל כך אוהבת אותו, יותר מאת העולם כולו, שתעשה הכל בשבילו, אפילו על חשבון האושר שלה. את תוהה לפעמים איך זה שהוא לא מחזיר אהבה, לא אומר או מראה בחזרה.
כשאת מתקשרת, הוא קצר רוח ולא סבלני, בטח לא נחמד ואוהב. את שואלת מתי הוא חוזר והוא צועק שהוא לא יודע. אז זה בגלל שהוא באמת לא יודע, וכואב לו, בדיוק כמו שלך כואב, קשה לו לא להיות איתך, לא לאכול מהאוכל שלך ולדעת שאת שם, בזמן שהוא לא.
הוא גם לא מתקשר הרבה וגם לא אומר הרבה או בכלל לא, שהוא אוהב אותך, בדיוק מאותה הסיבה.
אז הוא רצה שתדעי, שאין אדם בעולם שהוא אוהב מעריך ומעריץ יותר ממך.
הוא אוהב שאת מתקשרת רק לומר מה נשמע, למרות הוא אומר שאת מציקה.
הוא אוהב ומצפה שתשלחי לו חבילה, גם שהוא אומר שלא צריך.
והוא אוהב שאת צועקת שהוא מסריח ושילך כבר להתקלח.
הוא מעריץ אותך על שעדיין יש לך כוח אחרי הכל, לכבס לו את הכביסה המסריחה ועוד להספיק לבשל את מה שהוא הכי אוהב לשבת בערב. ונדהם שאת מצליחה להכין לו עוגיות עד יום ראשון.
הוא מודה לך עד עמקי נשמתו, ברמות שאי אפשר אפילו לבטא במילים או מעשים. שאת עדיין סובלת ואוהבת אותו, למרות כפיות הטובה שלו, למרות האנוכיות שלו, חוסר האכפתיות, העצלנות, חוסר הסבלנות והפרצופים, למרות שהוא לא מסוגל להוציא מפיו את מה שהוא רוצה, לא יכול להגיד את האמת, את מה שהוא רוצה לומר. שהוא אוהב אותך עד קצת העולם ומעבר.
אבל מה לעשות, את יודעת, את מכירה אותו יותר טוב מכולם, את אימא שלו, אז את יודעת שככה הוא, כי הוא גבר...
תביני, אימא שלו, הבן שלך, אם כמה שקשה לך להבין ולקבל את זה, הוא כבר לא ילד קטן. הוא גבר, הוא לוחם!
נכון שבשבילך הוא תמיד יישאר התינוק הקטן שבכה עליך בחדר הלידה, זה שצרח בברית המילה. אותו אחד שהנקת, וחיתלת וקילחת.
אותו הילד הקטן עם החיוך המקסים שממסיס לבבות, שלימדת ללכת, ששמעת אותו אומר פעם ראשונה את המילה הראשונה שלו... לעולם יישאר הילדון החמוד שלקחת איתך למיטה בלילה וחיבקת כי חשב שיש לו מפלצות בארון.
זה שבכה ולא רצה לעזוב לך את היד ביום הראשון בגן, שלקחת למסיבות בבי"ס והשתתפת איתו בטיולים. ועוד אין סוף דברים שרק את תזכרי לעולמים.
אבל אין מה לעשות, הזמן חולף ובנך התבגר, נהיה גבר, היום הוא לוחם, הוא לא מראה רגשות, הוא חזק למרות שקשה לו והוא אף פעם לא יודה בזה. אבל למרות הכל ולא משנה מה, דבר אחד לא ישתנה, לא בעוד 20 שנה ולא בעוד מליון שנה. את, אימא, את האישה שהוא יאהב הכי בעולם יותר מכל אדם אחר.
וכמו שנאמר פעם אם אתה לא יכול לסיים מכתב בצורה חכמה, עדיף שתיקח משהו חכם שמישהו אמר פעם, ותסכם בדבריו.
אז החלטתי לסיים בציטוט משיר שאומר משהו חכם מאוד.
"אימא או אימא, חבקיני חזק, ולעולם לא ניפרד, אימא אותך כן אהבתי מכל, אימא, השיר (המכתב) לך הוא עד"
אז עכשיו, אימא שלו, תתקשרי ותגידי לו עד כמה את אוהבת אותו, ואולי יהיה לך מזל והוא יגיד לך "גם אני", ייבש וקצר. אבל גם אם לא, את אימא, תדעי בלבך את האמת.
