בפאב הפינתי
ישבנו שנינו
מוטלים
אחרי עוד יום קרבות
בשדה הקרבות שנקרא תל אביב
את מזמינה משקה
אני לא מצליח לזוז
המלצר מדבר איתך
אני שומע צפצופים באוזניים
יורק דם, מפצעים שלא יגלידו
פנייך מספרות
שמחר, לא תהיי פה
אני מדליק סיגריה
מנסה להיזכר
איך התחיל היום
ובינתיים, בחוץ נמשכות המהומות
אני משרטט את קווי הבריחה
את שומרת על הכניסות
מאיפה באות הישועות?
בשדה הקרבות שנקרא תל אביב
אין מקום לעצור
את שואלת
מה יהיה איתנו מחר
ואני חושב
שאף פעם לא הבנתי את המהות
של הזמן אשר חולף
אתמול ילדים, מחר תמונות על השידה
מוחק את החיוך מפניי
עוד סיבוב על חשבוני
ואת מחייכת, שיניים בכתמי ניקוטין
זה הזמן שלנו, כתוב על הקיר
ואנחנו מביטים בשעון
עוד מעט חצות
ונחזור לשדה הקרבות שנקרא תל אביב
ילדות בנות שלושים, מסתובבות בפאב
לא ברור לי, מה מקומי ביניהן
ואת לא מרגישה שום צער,
על היום הזה שעוד עלול לבוא
פנים עצובות, וחלומות גדולים מדי
שטפנו הכל, בשנייה אחת
תרגישי איך אני רועד
זה הגוף, זו הנשמה המבקשת לדעת
מאיפה באות הישועות?
יורק דם, ומלכלך את בגדיי
אני יודע, את המשך הסיפור
מכתבים בתיבה, זיכרונות שלא נותנים מנוח
תגרות בעבודה, פנסים מסנוורים
אולי היינו צריכים להיוולד גיבורים
ואולי שדה הקרבות שנקרא תל אביב
צריך להיסגר לכמה דקות
את אומרת, תביט החוצה
אפשר להמשיך עד לאן שהמסילות מובילות
ואני לא זוכר
אם ידענו פעם, לאן מגיעים
מוחק מן הפנים, חיוכים טיפשים
אני קם ללכת, ואת ניגשת למלצר
משלמת במספר טלפון
ובדרך לדלת, אני קורס
עוד יום עבר,
עכשיו תעצרי מונית, נחזור אל הדירה
כנועים מכאבים
תגובות