"המועמדים לספר הטוב ביותר לשנת 2006 הם: ארנבים בשלכת מאת גיורא שפירא."

מחיאות כפיים סוערות, הפרצוף שלו ממלא את המסך הטלוויזיה  חיוך נבוך ועיניים זוהרות מצפייה.

"תמיד מקום שני מאת אביגדור בן שושן." המנחה ממשיך

שוב פורצות מחיאות כפיים ועוד פרצוף ממלא את המסך אותו חיוך אותו מבט.

"לגעת מאת עומרי שחור." האולם רועד מרוב מחיאות הכפיים אבל הפרצוף שלי במסך נשאר אדיש.

נולדתי לפני 17 שנים במשקל ממוצע בלידה פשוטה בלי בעיות. אם היו שמים אותי בחדר מלא תינוקות הייתם עוברים לידי אומרים איזה חמוד וממשיכים הלאה, שוכחים אותי בשניה אחר כך. אבל אם הייתם פוגשים אותי בגיל שלוש הייתי יכול לנהל איתכם שיחה בעברית וגם באנגלית ושנתיים אחר כך גם לכתוב ולקרוא בשתיהן ועוד לדעת כמה מילים בספרדית שקלטתי מהטנלובלות של אמא, הייתי גאון ואני עדיין גאון.

תמיד הייתי כמה צעדים לפני כולם הם היו בארגז חול ואני הייתי יושב עם ספר. הם היום מציירים ציור של בית ועץ לידו ואני הייתי פותר משוואות עם נעלם אחד.

הבעיה הכי גדולה בזה שאתה גאון זה שאתה לא מצליח למצוא שפה משותפת עם שאר האנשים שסביבך או יותר נכון עם שאר הילדים. המוח שלי פשוט עבד אחרת ואף פעם לא הצלחתי למצוא נושא שיחה איתם.

יושב בכיתה שקוע במחשבות שלך על עוד בעיה במתמטיקה או פיזיקה וכול שאר העניינים האחרים נראים לך פחות חשובים עד שאתה מסתכל על המין השני ואתה מבין שבעיות במתמטיקה ופיזיקה זה הכי פשוט בעולם וגם הכי שוליות בעולם.

כשראיתי אותה יושבת שם בדיוק באמצע הכיתה, תמיד מוקפת בחברים הבנתי שאני מפספס את החיים. ידעתי ששום מספרים ואותיות בלטינית לא יעלימו את הפער ביני ובינה.

תמיד קנאתי באלה שיודעים להביע את עצמם, אלה שיזרקו אותם בכול מקום ותמיד הם יצליחו להשתלב כאילו האנשים סביבם חברים שלהם כול החיים. אלה שיושבים מול דף ומציירים את הרגשות שלהם על פיסת בד או מפסלים אותן בצורת פסל. אין שום רגשות במתמטיקה אתה ניצב מול בעיה יודע שיש לה פתרון, אתה לא צריך לערב את הלב אלא להשתמש רק בראש. אתה מנסה דרך אחת ואם בעזרתה אתה לא מצליח להגיע לפתרון אתה עובר לדרך אחרת ובסוף אתה מגיע לפתרון, כי אתה יודע מראש שלכול בעיה יש פתרון.

שישבתי מול הדף וניסיתי לחבר מילים כדי שאני אסביר לה מה אני מרגיש כלפיה לא משנה כמה פעמים ניסיתי לכתוב לא הגעתי לכלום.

תמיד קנאתי בסופרים, שיודעים לבחור את המילים הנכונות ואז לגעת בלב של מי שקורא את אותן מילים. להביע את הרגשות של עצמם אבל עדיין להחביא אותן מאחורי דמיות ועלילות. שאתה קורא ספר ואז אומר זה בדיוק מה שאני מרגיש ומזדהה עם הדמות ורק מחכה שהדמות כבר תזכה באהבת חייה, למרות שאתה יודע שזה מה שיהיה בסוף אתה לא מצליח להפסיק לקרוא את הספר.

כדי להפסיק לחשוב הייתי משחק במחשב, משחקים באינטרנט. המשחקים האילו שאתה רואה רק את קצה הרובה שלך בתחתית המסך רץ בין חדרים תמיד דרוך כולך שקוע במשחק והמוח שוכח אותה, יושבת באמצע הכיתה. בטח כבר יושב לידה בן חדש, הכי מקובלת בכיתה.

נכנס לחדר שומע את הירייה, הלב קופץ, אם יש לך מזל אתה מספיק להסתובב ולהרוג את היריב ואם לא אתה מת וקם לתחיה בסיבוב הבא כאילו כלום לא קרה. הכי אהבתי במשחקים האלו את ההרגשה שאני לא לבד, שאני לא היחיד שמתנחם בעולם שאף אחד לא רואה את הפנים, ויותר חשוב אפשר להסתתר מאחורי הרובה ולהרוג להרוג בלי צורך להוציא אף מילה מהפה.

הייתה לי שפה משותפת עם המחשב, הייתי כותב תוכנות שיעזרו לי לפתור בעיות במתמטיקה ובפיזיקה אפילו פעם אחת כתבתי תוכנה שבעזרת מתמטיקה התוכנה ציירה ציורים.

חשבתי שאם אפשר לחבר נקודות לציור למה לא יהיה אפשר לחבר מילים למכתב. המחשב יבחר בשבילי את המילים הנכונות, והמילים הנכונות יסבירו לה מה אני מרגיש.

השקעתי את כולי בתוכנה הזאת. להסביר איך הצלחתי לכתוב תוכנה כזאת זה בלתי אפשרי, אלפי אותיות ופקודות. להכניס את כול המילים בשפה העברית לתוך מחשב וללמד אותו איך להשתמש במילים. מתי אפשר לחבר מילה אחת לאחרת שיתקבל משפט הגיוני. כתיבת התוכנה הזאת לקח לי כמעט שנה אבל הצלחתי לכתוב מכתב שובר לבבות, יצא מהמדפסת אותיות מסודרות, אותו גודל בתוך שורות מסודרות. כתוב בלי טעיות תחביריות, מושלם. מה שנשאר לי לעשות זה להביא לה אותו.

לתת לה את המכתב היה לי הרבה יותר קשה מלכתוב את התוכנה שכתבה את המכתב. מחכה להפסקה, סופר את הדקות מריץ בראש את מה שאני הולך להגיד לה, כול שתי דקות משנה את הניסוח.

"מאז שראיתי אותך פעם ראשונה אני לא יכול להוריד ממך אתת העיניים." נדוש מדי.

"זה בשבילך." קר מדי.

למה אני חייב לנתח כול דבר ולא פשוט לעשות משהו וזהו. צלצול מוציא אותי מהמחשבות אבל משאיר אותי מאובן על הכיסא, לא יכול לזוז מחזיק את המכתב ביד אבל דבוק לכיסא. בצלצול חזרה לכיתה נשמע שוב כאילו מישהו הריץ את הזמן קדימה ואני נשארתי דבוק על הכיסא ממשיך במחשבות האינסופיות שלו, המוח שיודע לדבר חמש שפות אבל לא מצליח לחבר כמה מילים למשפט.

כשחזרתי הביתה מחזיק את המכתב ביד הבנתי שאין סיכוי שאני אצליח להביא את המכתב כי אני חלש מדי כדי לשבור את החומה שסביבה, אבל אם אני אצליח לכתוב איזה משהו קצת יותר ארוך ממכתב אולי איזה סיפור או איזה ספר עם דמויות דומות ועלילה דומה היא תבין ותרוץ ישר לזרועות שלי. רצתי הביתה זרקתי את התיק והתיישבתי מול המחשב מכניס עוד אותיות ועוד פקודות. זה לא היה פשוט כמו שחשבתי. המחשב לא הצליח ליצור עלילה רק פרקים, לא קשורים אחד לשני, סיפור בלי שום הגיון. הייתי יושב כול היום מול המחשב מנסה רעיונות חדשים, קורא ובודק את התוכנה שוב ושוב מתקן טעות מוסיף עוד פקודה. ישבתי כמעט כול יום מול המחשב כמעט שנתיים, מדפיס כול פעם מחדש מקווה שהפעם הצלחתי ליצור עלילה מתמשכת, סיפור שיעלה דמעות ויביא אותה אלי. התוצר הסופי היה מושלם כמו שרק מחשב יכול ליצור. הספר הכי טוב שנכתב אי פעם. שלחתי אותו להוצאה לאור וקיבלתי תשובה תוך שבועיים להגיע לפגישה. לא עניין אותי החוזה שחתמתי, האחוזים מהרווחים או כול דבר אחר שהם דיברו עליו רק עשיתי כן עם הראש ואמרתי שהדרישה היחידה שלי שזה יגיע למדפים הכי מהר שאפשר. בראשי כבר ראיתי סוף הוליוודי, שהיא רצה לזרועותיי. קודם כול אנחנו מתחבקים ואחרי זה נשיקה קצרה עוד חיבוק ואז נשיקה ארוכה כזאת שגם עם עשרה אנשים ינסו להפריד בינינו הם לא יצליחו. ההוצאה לאור עשו את העבודה שלהם והספר הגיע למדפים ואפילו קיבל פרסום, המהדורה הראשונה עפה וישר יצאה מהדורה שנייה. השם שלי הופיע בכול העיתונים, הספר שלי היה ראשון ברבי המכר. צלצלו מהטלוויזיה כדי שאני אבוא להתראיין אבל סירבתי לכולם פחדתי שיעלו על התרמית שלי, שאני אדבר ואז כולם יבינו שלא יכול להיות שכתבתי את הספר, כי איך שקשה לו לחבר משפט אחד יכול לכתוב כזה ספר מושלם.

כמה שבועות אחרי שיצא הספר לאור היא ניגשה אלי.

ישבתי בפינה של הכיתה והיא התקדמה אלי בלי כול החברים שלה רק היא בלי חומות. הלב שלי הלם בחוזקה והגרון שלי התייבש, עוד חמישה צעדים. אף פעם לא התנשקתי עם מישהי, לא ידעתי מה אני אמור לעשות אני בטוח יהיה גרוע בזה.

שלושה צעדים. ניסיתי ליצר רוק בעזרת הלשון. נשמתי נשימה עמוקה והנה היא לפני.

"עומרי."

היא יודעת את השם שלי, חצי מדינה יודעת את השם שלך המוח שלי לעולם לא מפסיק לעבוד.

"קראתי את הספר שלך ואני לא בטוחה אבל אני חושבת שהוא עלי, נכון?"

לא יכולתי לדבר רק הנהנתי עם הראש.

"זה מאד מחמיא לי אבל אני חושבת שהסוף והמציאות לא יהיה כמו בספר שלך כי יש לי חבר ואני אוהבת אותו."

היא המשיכה לדבר אבל לא שמעתי מה היא אומרת זה כבר לא היה חשוב.

מאז הפרצוף שלי נשאר אדיש, אפילו עכשיו שאני הולך לזכות בסופר השנה. כבר הכנתי נאום כתבתי אותו בעצמי.

"הזוכה לשנת 2006 הוא לגעת מאת עומרי שחור." התעלמתי ממחיאות הכפיים והלכתי בין האנשים לוחץ ידיים ומתקדם לעבר הבמה. מרגיש את האדישות מתפוררת שאני עומד מול אלף עיניים שנועצות בי, פחד הקהל מתחיל להשתלט. מוציא בידיים רועדות חתיכת נייר מוקבלת לארבע מהכיס פורס אותה על הדוכן פותח את הפה אבל לא יוצא כלום, משתעל ומנסה שוב

"זה אירוני שקוראים לספר שלי לגעת." כול העיניים בוחנות אותי, עוצם את העיניים וממשיך

"כי אני בעצם רחוק מלגעת, אני הרסתי את המושג סופר."

מלמולים נשמעים מכיוון הקהל אני לא מעיז לפתוח את העיניים.

"הספר הזה, לגעת, נכתב על ידי מחשב. המחשב הזה יכול בעשר דקות לכתוב ספר שזוכה בפרס הספר הטוב ביותר, אותו מחשב  יכול לכתוב עוד אחד כזה או יותר נכון עוד מיליונים."

דממה בהיכל, אני חושב שמי שישב בשורה האחרונה יכול לשמוע אל הלמות ליבי.

"אני דחקתי את אלה שכותבים מתוך שמחה עצבות שנאה אהבה לצד, אלא שיושבים מול הדף וחופרים בתוך עצמם ומוצאים את הסודות הכי כמוסים שלהם ומספרים לנו אותם. אני החלפתי אותם במחשב שכותב מתוך פקודות בלי דמיון רק מחבר מילים שיהיו בסדר הכי טוב שיכול להיות. כתבתי את התוכנה שיצרה את הספר רק כדי לזכות בבחורה שמעולם ולעולם לא תהיה שלי."

לקחתי נשימה ופקחתי את העיניים, מסתכל על הפרצופים ההמומים שלהם.

"המחשב שלי לא ייצר עוד ספרים כי מחקתי את התוכנה כי מילים שכתובות בלי רגש לא שוות את הדף שהן כותבות עליו."

ירדתי מהבמה מרגיש את המבטים שלהם עוקבים אחרי, לא ידעתי אם הם מאמינים לי או לא, אבל לא היה לי איכפת רק רציתי להעלם משם ולחזור להתחבא מאחורי הדמות עם הרובה שאף אחד לא מכיר.