הוא הביט אחריה, בגווה הזקוף, הרגיש איך הכעס מחלחל בגרונו.

הביצ'ית הזו!

הוא ראה אותה נכנסת לאוטו, והסתובב, מקלל אותה בליבו.

התנגש בדלת הזכוכית של המרפסת, וגידף.

נכנס.

על השולחן עמדו שני כוסות מלוכלכות, בקבוק בירה, וקנקן מהופך.

הוא שקע לתוך הכיסא, לוגם מהבירה, מקלל את הרגע בו ראה אותה לראשונה.

שתמות, הכלבה!

הוא העביר יד בשערו הסבוך, וחש איך העייפות משתלטת עליו.

הניח לעיניו להיעצם.

בקבוק הבירה נשמט מידו, התנפץ על הרצפה.

הוא ינקה את זה אחר כך. עכשיו הוא רוצה לישון.

צלצול הטלפון העיר אותו משינה טרופה של רגע. הוא לא עונה, החליט, זאת בטח היא, המאניאקית הזו.

עצם שוב את עיניו, אך הטלפון לא חדל מצלצולו המרגיז.

הוא גידף, ושלף את המכשיר מן השקע.

ניגש אל הכורסא והדליק את הטלוויזיה. חדשות. העביר ערוץ, דיבורים.

כיבה את המכשיר, ויצא החוצה. גשם קידם את פניו, שוטף את הרחוב האפור, שוטף אולי גם משהו בתוכו.

לפתע רצה לראות אותה, להתנצל, לחבק אותה חזק אליו.

הוא נכנס לרכב, נוסע לכיוון ביתה. חלף על פני רכב משטרתי לצד טויוטה לבנה, מהופכת, ומאזדה כסופה, שניהן מרוסקות כליל.

הוא הזדעזע לגלות כתמי דם על הכביש.

המשיך.

עצר בחריקה לאחר כ-100 מ'.

טויוטה לבנה?

רוורס.

יצא מהרכב.

שני השוטרים בקשו לגרשו, אך הוא עמד נטוע במקומו.

שלה.