בה"י ואני עומדת על גשר צר. עדיין מרגישה את האש מלמטה מאיימת לשרוף את החבלים, אך כבר הפסקתי להאמין לאיומים שלה. שוב היא לא תוכל לשרוף את החבלים שלי, היא לא תוכל!!! אני כבר יודעת להזהר ממנה, אחרי המקרה האחרון... שלא תדעו. בעצם שתדעו, כדאי שתדעו: לא מזמן, לא הרבה אחרי שטיפסתי בכוחות רעננים על החבל, ראיתי כמה בפשטות ובמהירות טיפסתי, ואהבתי את זה. התחלתי להתקדם בריצה על הגשר הצר. פתאום שמתי לב שהוא מתנדנד מהריצה וכמעט שנגע באש שוב... זאת היתה עבודה קשה כל כך למצוא אותו אחר כך, בין כל העשן השחור והלהבות המאיימות. אבל מצאתי. יותר שום אש לא תעצור אותי. הפעם אצעד בזהירות, אתקדם לאט לאט לעבר צדו הגבוה של הגשר. שם האש כבר רחוקה. והשמים כ"כ קרובים... אני אצעד, אני אגיע לשם.. ולא אביט יותר למטה. רק למעלה! רק למעלה!!! למרות שאני די חדשה בכל העסק, אני מבינה קצת בשיווי משקל: כדי ללכת בשיווי משקל, צריך לשאוף להשוות את המשקל למשקל השמים. ואסור, אסור לתת לאש משקל! אסור להביט למטה. די! לא רוצה יותר לדבר על האש הזאת. שתשרף בגהנום. אני אלך. בלי פחד, באהבה, עם העיניים למעלה, עד שאפילו כפות רגלי ירחפו. אביט בענן הלבן הזה שאני רואה עכשיו מרחוק, ולאט לאט שמש חמימה תזרח ואראה קרני אור מבצבצות מתוכו. יקח לי כמה זמן, בהתחלה אמצמץ ואצמצם את עיני, שאור השמש העצום לא יעוור אותי. כבר התחלתי להתכונן לזה – אני מביטה בשמיים הכחולים. הם משקפים מעט מן האור הזה. אז מתחילים מקטן. אבל אז, ביום ההוא, כשנגמור לטפס לכל אורך החבלים המשתלשלים על הגשר הצר, עוד נראה אותו, את אור השמש. מנקודת מבט לא מעוורת – מבפנים. ובינתיים אני הולכת לי על גשר צר, השמש הבוערת מעלי והאש המלהטת מתחתי, ושותה מבקבוק המים החיים שמילאתי במי המעיין הנובע. בואו, הנוף יפה כאן.