בלילה ההוא נדדה שנת המלך
ואיתו גם רוחי
ואחריו גופי.
אין מנוחה ואין שקט
רק דממה דקה
וזמזום
וידָפֵק הלב על פתחי עצמו
כמבקש למצוא מקלט
והעיר נמה את שנתה
בהרגל מקודש
ובתוכה אני נאחזת טירוף
ומאבדת כל זכר ושמץ לשפיות
הנשימה מסרבת להסתדר
כאלו כופה עלי את חוסר הבנתה
ובדידות שחוקה חוזרת ונשנית
כעינוי ציני
וחרדת הזמן
גדולה ככל שתהיה
עוד לא תפסה מימדיה
כי נשגבת היא מבנתי
וארחיק לכת
בהרהורי האסורים
וכמה אכאב...
מפני כבדות המחשבה
ואין טיפה של אוויר
רק דחיסות מקומית.
והשלווה פרדוקסלית
לסערת נפשי
אור פנימי
מתכהה מתכהה
ועור חיצוני
מתכסה צמרמורת.
זרות עצמית מתנכרת לכל מהותי
בדקירה שגרתית
ואני כעמוד התווך
בין אין מוצא
לחירות מוחלטת
מנסה לפלס
...את הדרך הנעלמת
תגובות