שמתם פעם לב לטיפות על זגוגיות החלון כשיורד גשם? רגע רגע, אל תברחו... הדבר האחרון שאני רוצה להיות זה רומנטיקנית עם ניסוחים של כרטיסי ט"ו באב ורודים (ואשמח אם יורשה לי לצאת מעל במה זו בקריאה נרגשת למעצבי גלויות הולמרק: לבבות ודובוני פרווה- זה פאסה. גם את הורוד הייתי מציעה שתשקלו שוב). יודעים מה? עזבו גשם. שמתם לב לטיפות על זגוגיות החלון כשאתם מנקים את הבית יסודי וזה כולל פאנלים, תריסים וחלונות? איך הן מחליקות ככה בעדינות למטה, מתאחדות בקלות עם טיפות אחרות ומנתבות להן מסלול משותף? ככה, בלי סטיות חריגות מהדרך, בלי סיבוכים מיותרים... האמת היא שאני די מאכזבת את עצמי. כלומר, אני באה לספר לכם שהוא זרק אותי ואין לי דרך אחרת לתאר את זה חוץ מקישקושציה סנטימנטלית נוסח הרומן הרומנטי. לעזאזל, אבל... הלוואי וחיי היו מקושקשים כמו הרומן הרומנטי. שלשום בבוקר נזרקתי. זה היום השלישי שתמצית תהיותי המשמשות בערבוביה כל תא במוחי כוללת נוק- אאוטים לכל גילוי כבוד עצמי שהיה לי. תסביך נקבי כזה. אקט הריג'קט גורר בעקבותיו נחיתה קשה של האגו ותחושה כללית של פח זבל. אם הייתי צריכה לבחור מקום ראוי למונומנט שלי הייתי מציבה אותו אחר כבוד במרומי החיריה. ובחוץ יורד גשם ואני מתאמצת לא לכתוב שהשמים בוכים יחד איתי אבל הם כן. בוכים יחד איתי. בוכים עלי. בוכים אלי. והרדיו. דווקא עכשיו הוא משמיע את השיר שלנו. שיר עתיק, נושן, שאין לי מושג איך הפריק הממושקף שעובד בתקליטיה של גלגל"צ מצא אותו דווקא היום... לך תבין את הבוס הגדול שם למעלה. "אתה נהנה מזה?"- אני צועקת את השאלה בלב. הוא לא עונה לי. מכל הדרכים והאלטרנטיבות שיש בעולם ויכלו להוכיח לי שהוא מקשיב לבכיות שלי, אלוקים הגדול הגיבור והחכם נורא- בחר בשיר שלנו. פנטסטי ממש. לא הייתי מופתעת יותר גם אם בזה הרגע הייתה נוחתת על ראשי התמונה הממוסגרת שלנו, שתלויה מעל המיטה. נו, איכשהו לאל הטוב נמאס בלהתעסק בתיקון העולם וצריך הפוגות של השתעשעות בברואים. גבריאל מיכאל והשניים האחרים כנראה רציניים וחסרי חוש הומור. צריך בת אנוש כמוני שתהווה אטרקציה בידורית. אני מציינת לעצמי שבחשבונות שלי איתו הוא נמצא בחוב ותוהה אם להפוך אותו לצ'ילבה שלי לעולמים. מי צריך אותו אם הוא כזה לא בסדר?... הרהור מחודש מביאני לתודעה שאני צריכה אותו- את הריבונו. לי לבד אין כח לעבור את הכל: את השאלות החקרניות של כולם מסביב, את התמונות שבאלבום, את העובדה שהוא מצא אחרת (ואם לא מצא- בטח ימצא... הוא מושלם. אני אפס- ע"ע "ריג'קטים- דימוי עצמי"), את המועד ב' באורגנית, את הלילה, את היום, את המקלחת הבאה... הקטע הוא שהכל כזה לא מאוזן- כל הצרות נופלות על האדם האומלל ביחד. מילא זרק אותי- אבל לא יכלו למצוא לזה איזה איזון משמיים? זה היה חייב לבוא באמצע הסמסטר אחרי הכישלון באורגנית והאוברדראפט? ואת כל הדרעק הזה אני צריכה לצלוח. יש בי את הכח? אם להסתמך על עובדה אחת- לא יהיה זה מוגזם להניח שכן, יש בי את הכח: בשניה של ה"אני חושב שזהו זה. נגמר"- לא צנחתי ומתתי. אני חיה. אני כאן. לעזאזל הכל, אני כאן.