הוא היה בן 24 וקצת

בזמן האחרון הוא הרגיש כאילו הימים עוברים במהירות
 לא טבעית כמעט.
  כל כמה חודשים  כשעבר תאריך מסוים הוא ממש נבהל
וקיבל שורות של החלטות בלי כל כוונה אמיתית לבצע אותם.
הימים הורכבו מעבודה שינה וטלוויזיה.
את החברים הוא פגש פחות ופחות כיוון שאיבד כל נושאי שיחה
כשפגש אותם גם את הטובים שבהם שם לב שהוא יכול לצטט את
השיחות מראש זה עייף אותו והוא העדיף להעמיד פנים כאילו
 יש לו עדיין על מה לדבר.אבל הוא ידע שזה עצוב שהנושאים הם עדיין
הצבא הטיול לחו"ל וכמה לא מבינים אותו בעבודה.

בזמן האחרון הוא התחיל ללכת  לארועי תרבות.
בפעם הראשונה הוא הופתע לראות שכולם פרט לו הם בני חמישים פלוס
זה נראה לו מוזר אבל לא נורא ולא נראה כאילו מישהו אחר שם לב.
הוא המשיך לבוא והרגיש שייך אחרי תקופה ארוכה מאוד.
הוא המשיך באותה עבודה אבל פחות ופחות התרגש או התעמת עם שאר העובדים.
לא נתנו לו יתר כבוד אבל התרגלו אליו, זה הספיק לו.
בסוף אותה שנה הוא מת משבץ בגיל 48.