היינו מבוגרים מדי לאגדות
בשביל לצאת החוצה
ולראות איך הקירות מתקלפים
מכול הכרזות,
מילים שהפשיטו את החלומות
מביטים בגגות הריקים
איך חשבנו פעם
שמה שיש לנו, הוא כמעט אמיתי
בכול רגע היינו צריכים לעזוב
אבל תמיד נשארנו לחלום הבא
שהיינו בודדים, רקדנו בשתיקה
לא רצינו, להסתפק במעט
שנינו היינו מבוגרים מדי
כדי להאמין רק למילים
זוכר אותנו מסתובבים
בין הבתים
מחפשים את זה ששלנו
אולי היינו צריכים לעזוב
להשאיר לעצמנו מרווח
בין זיכרון אחד לשני
מהגגות הריקים
אפשר לראות עיר ישנה
ושנינו היינו מתאימים לה
עכשיו זה מאוחר, להניח לה
תביטי, איך נשברים החלונות
מתוך תחושה של אכזבה
ידענו תמיד
לכתוב את החיים
מסיפורים של אחרים
אולי זה הפחד שמלווה אותנו ברחובות
שאנחנו הולכים בשתיקה
היינו מבוגרים לאגדות
אז שנגענו
לא שמרנו, ששום דבר לא יישבר
ואת אמרת, תביט
כמה השארנו מאחור
כמה מהם, עוד יחזרו?
ובלילות
חיפשנו, מישהו לאהוב
מהגגות ראינו
רחובות שוקקי חיים
זונות עמדו בתור או שהלקוחות הופיעו מכול פינה
ורק אנחנו כבר ויתרנו על המעט שיש
זוכר אותנו
מתאבדים כול לילה
כדי להתעורר בבוקר
להגשים את החלום
זה שכול חתיכה ממנו, לקחה מאיתנו קצת יותר
אולי היינו מבוגרים מדי בשביל כול זה
בכרזות, היינו יותר יפים
ואת מחבקת אותי
מייאוש או מה שנשאר ממנו
היינו צריכים לעזוב,
או להמשיך להאמין שאנחנו מבוגרים מדי בשביל כול זה
