מותי הבלתי מעורער הפך מעורער פתאום, בשובה הזדוני כל כך.
עטורת ניבים ארוכים וצחורים וכתר של סחי ושפתיים משוחות בדם דובדבנים.
ואני, טרש סדוק, לא רץ לקראתה שוצף טירוף ארסי, אלא מוטל,
נותן לה לחלחל מבין סדקי טיפה טיפה,למען ארווה מגשמי ברכתה.
ונראה לעיתים שגשמי ברכתה ידועים עוד מלפני לשמש ולאבן.
והם אלה נותנים בשתיקת הנצח שלהם לנו להיות כל אחד ספינה טרופה בתורו, ולאחר ימים רבים לשוב ולהיגלות.
תגובות