"ימית הייתה כשהייתי בן שלוש, לא, זה לא שם של ילדה או משהו, אני מתכוון ל"פינוי" כן אתם יודעים או איך שאומרים אצלכם "הסכם השלום עם מצרים". וזה לא אומר שאני לא זוכר כלום, אבל בשבילי זה היה סתם פיקניק ודי. על החיים שלי זה לא השפיע הרבה ובכלל אם אפשר לדבר על דברים שמשפיעים, כדאי להתחיל בקורט קובין או "הוטל קליפורניה", ולמה זה? כי זה די מוזר, איך שהכל התחיל אצלי, ואם מישהו לא מבין אז אני מתנחל, אבל כשאומרים מתנחל אז מתכוונים לאחד כזה שנובח על גבעות עם זקן של סנטה קלאוס ועוזי ובעיקר, ממש בעיקר, מגיע למקום נטוש ותוקע שם קרוואן, כשלפני זה היו שם כמה ערבים מסכנים שניסו לחרוש עם מזמרה, והוא הבריח אותם בעיקר עם ספר תורה ושירים של פסוקים בריקודי מעגלים, ואני, מה אני? כי בעצם אם חושבים על זה טוב, אף פעם בעצם לא יצא לי כ"כ לעשות ספונג'ה לקרוואן, וגם עם ספר תורה רקדתי רק בשמחת תורה, וגם זה לפני שראיתי את הפרק הראשון של "תהילה" והבנתי מה זה ריקודים באמת... אבל, ואצל דוסים כמעט תמיד יש אבל, או "אז למה בעצם אתה יא מתנחל מספר לנו שהיית בן שלוש כשפינוי רחמנא ליצלן את ימית?" אז ככה, בשורה מתחתי ושני בתים לכיוון היציאה, גרה משפחת שלוחנזון... רבקה ודוד לא נסעו עם כולם להאבק בפינוי, את זה אני זוכר טוב, בעיקר כי אלחנן היה היחידי בגילי והוא נתקע איתנו באוטו, מה לעשות שאנחנו היחידים משפחה קטנה ויש לנו מקום באוטו לעוד מישהו, הם לא נסעו תכלס רק כי רותי היתה אמורה ללדת, וגם ככה היו ריכולים כאילו הם בכלל הצביעו מפא"י בבחירות האחרונות. כשחזרו כולם אחרי אותו מאורע שאינני זוכר ממנו כלום חוץ משמושיקו קבר לי חצי גוף בחול ושם עלי כרזה נגד הפינוי ולא הצלחתי לצאת עד שאבא בא, כבר היתה להם תינוקת, ואיך זוג יקרא לילדתו אחרי מאורעות שכאלה...? בהתחלה יוחאי, הגבאי, לא הבין שדוד אומר לו את השם של התינוקת, הוא חשב שדוד רוצה לעשות לפני כן איזה מישברך מיוחד לאדמת ארץ ישראל שנקטפה מאתנו, ואז לקח לו כמה שניות להבין, ועוד כמה שניות לכולם להבין, ובסוף החלו קולות של התרגשות מעזרת נשים והמון לחשושים. קשה לאנשים להבין או שהם בכלל לא יכולים, אבל אני נולדתי במקום, כן ממש ככה, במקום רגיל לחלוטין בלי שום הבדל ממישהו אחר, לא לקחתי כלום לאף אחד ואף פעם לא חשבתי שיש בזה משהו רע, כי אין בזה, חייתי את חיי, ותמיד אוהב את זה המקום, ביתי שלי, כל הזכרונות שלי טמונים כאן, אולי לחלק מהאנשים יש איזשהם רגשי נחיתות בקשר למקום שבו הם חיים, אבל לי אין, פשוט כי זה ברור לי... כשימית החליטה שהיא רוצה ללכת לצבא, כולם צחקו ולגלגו עליה, אחר כך באו המבטים ועיקומי האף, ובסוף סתם צחקו עליה שעם שם כמו שלה ישר ישלחו אותה לחיל הים, אבל היא היתה כזאת בחורה שלא שמה, או שמה "קצוץ", כמו שאומרים במחוזותינו, וגם השיער שלה ככה, קצר כמו של בייני"שים אז בכלל לא היה לה סיכוי "בקונצנזוס". *************************************** אני יודע שזה נשמע לכם מוזר, אבל כן, כשהייתי אני בן 23 היתה לי כבר ילדה בת 3, אצלנו זה די רגיל, מתחתנים מוקדם, לא עושים ענין ובטח שלא מושכים את זה, בעיקר כשהרבנים בישיבה רומזים שעדיף ככה, שהרי בחור ישיבה לא יכול להסתובב ככה סתם עם איזו בחורה בערבים ולבזבז את כל הסדר ערב... אני, שנולדתי כאן, החלטתי להמשיך לגור כאן גם אחרי נישואי, כי הרי טבעי להשאר איפה שמרגישים הכי בבית, הכי שייך... והאמת, שאני סתם בן אדם קטן, אוהב את המשפחה, חי את החיים, את קורט קובין אני כבר לא שומע, בכל זאת הוא מת בערך בגיל שאני עכשיו, אבל אפשר להגיד שאני חולה על פול סיימון, ואפרופו פול סיימון, פוליטיקה ממש לא מענינת אותי, בעיקר לא כשזה סתם כסאות מפה לשם, אם יש פיגוע מקשיבים קצת, ובלב מברכים שזה באמת במקום רחוק, אולי בכלל בתוך הקו הירוק, חס וחלילה, אבל באותו ערב, כשניגנו את "מיסיז רובינסון" ברשת ב' דווקא הקשבתי גם לדיבורים שאחרי, פתאום אחרי שיר כל כך נוגה שומעים שהפעם זה סופי והולכים לפנות ועוד ועוד וכאילו חזר לי הפיקניק מגן טרום חובה לתוך המציאות, אבל בטח שלא ומה פתאום, כמו בכל מקרה באלפיים שנה האחרונות ניסיתי יחד עם "הקדוש ברוך הוא" להדחיק את האמת המרה... זה היה ביום העצמאות, ישבתי עם המשפחה במנגל המסורתי, תוך כדי המשך ההדחקות של מה שעומד לקרות ראינו את החבר'ה, במדים, גם משלנו, עם כיפות והכל, יורדים מהאוטובוסים, ואז ראיתי גם אותה, והאמת, לא ידעתי שהיא קצינה בכלל... ימית היתה בת 20 כשהייתי אני בן 23, זה שם של קצינה, ועכשיו היא עוקרת מארץ ישראל את אשתי ככה חזק עם היד, מזיעה, מתאמצת, בכל הכוח, "זה בשביל הסכם השלום או משהו..." וזה לא אומר שאני לא זוכר כלום, אבל בשבילי זה היה סתם פיקניק ודי.