הנה עוד חורף בפתח, והוא עדיין לא שב.

כבר שלוש שנות חיפושים, ללא משוב.היתכן כי איבדתי אותו לנצח?! אולי באחד מן הימים הוא יחזור?

כבר 3 שנים מייסרות אותי המחשבות הללו. אני רוצה שכבר יחזור אליי, אני כותבת את הספר הזה מכיוון שכבר אין בכוחי להפנים את זה, לשמור את זה בבטן ולא לספר לאף אחד.

אז אני רוצה לספר לכם ולשתף אתכם בסיפורי. אתחיל בכך שהוא היה אדם מאוד יחודי, יפה תואר, אדיב , מושלם שלא ניתן יהיה לתאר במילים. אדיב מסתורי, ואותו פשוט לא אשכח לעולם

הכל היה לפני 3 שנים, בחורף הקשה שפקד את הכפר שלי בזמן ההוא. היה זה חורף מסתורי ונוקשה ביותר שכאילו לא נברא ולא בא כמותו מעולם. האגם ליד ביתי קפא ונצץ כיהלום, אך כיהלום היפה מכל היהלומים הקיימים בכפרי (דימונד פלאס) ממלכת הילומים. הידועה ביהלומיה המוכרים כיהלומים הנדירים ביותר ביופים. היה נראה כאילו חורף זה יכביד עלינו שנים רבות או שלא יחלוף לעולמי עד.

הזמן נעצר, ופסקו מחוגי שעון הקיר שלי לנוע. כולם רצו לדעת בשל מה מז האוויר הנורא הזה, מה פשר הדבר שלפתע זה הגיע לכפרנו. הכל היה אפרורי ונפש חיה לא הניחה את רגלה בחוץ. אמי הזהירה אותי ואת אחי הקטן רובי, שלא נצא החוצה וחזרה ואמרה מספר פעמים כי עצמותינו יקפאו.

וכך יום אחר יום במשך חודש ימים בילתי בחדי משחקת עם רובי משחקי ילדים, ממתינה בקוצר רוח שהסיוט הזה יחלוף ושיגיע כבר הקיץ ואלך לשחות בים להרגיש שוב את חום קרני השמש הזוהרות ומאירות את פני, וכך מצאתי את עצמי מקווה יום לאחר יום.

הרעב בכפר שלי התעצם מיום ליום ופשוט איש לא יכל לעשות דבר בנוגע לכך, הדבר היחידי שהיה ניתן לעשות הוא לחכות.

לאחר הארוחה הלכתי לישון מוקדם, הרי לא נותר דבר לעשות. נרדמתי ישירות. וחלמתי חלומות מתוקים על קיץ וחמה שלפתע את החלום הזה שטעה יללה עזה שהעירה אותי משנתי, הבטתי לעבר רובי וראיתי כי הוא ישן לא הבנתי מה משמעותה של אותה היללה התכסיתי בשמיכה במטרה לחזור לשנתי ואז לפתע שוב אותה היללה. הבטתי לעבר חלוני וראיתי דמות מטושטשת לאט לאט התבררה לי כי אותה דמות מטושטשת היא דמותו של כלב בעל פרווה ארוכה לבנה, עם כתמים אפורים עדינים. לכלב היו עיניים כחולות כזכוכית, יפות עד מאוד,

הכלב פסק לילל והביט בי בעיניים הזועקות לעזרה. אינני יודעת מדוע , למה ואיך פשוט הרגשתי שאני חייבת להכניסו אל ביתי. התגנבתי בשקט מהחדר לסלון פתחתי את כל המנעולים שהקפידה אמי לנעול. התחלתי לפתוח את הדלת לאט ולפתע באה רוח קרה בשל רוח קרה זו הרגשתי קור כפי שלא הרגשתי בכל ימי חיי, הרגשה קשה כסכינים החודרות לעצמותיי. אך בכל זאת אזרתי כוח והחלתי לצעוד צעדים מזעריים לעבר הכלב כשבכל צעד נלחמת אני ברוח ברוח הקשה הסוחפת אותי לאחור. צעד, צעד הגעתי אל הכלב, ובהגיעותי אליו החל לקפוץ עליי וללק אותי. מאותו רגע והילך הרגשתי כי כבר לא קר לי.

הכנסתי את הכלב הביתה והבאתי לו את מעט המים הנותרו לנו, הכלב שתה והחל ללק אותי בשנית. הלכתי לחדרי לראות עם רובי עדיין ישן ולאחר מכן לחדר הוריי, ראיתי כי הם ישנים, ואז חזרתי בבטחה אל הסלון וראיתי כי הכלב נעלם. ראיתי את הדלת פתוחה והבנתי כי הוא ברח, התחלתי שוב להרגיש קור.

סגרתי את הדלת ושנייה לאחר מכן שמעתי את אותה היללה. פתחתי את הדלת וראיתי כי הכלב נובח, הבנתי כי הוא מנסה להוביל אותי לאנשהו. התחלתי ללכת לאחר הכלב, בקרבתו הרגשתי חום ולא הרגשתי קור. אני והכלב עברנו  את האגם הקפוא הזוהר, המשכנו ללכת רבות עד שעלה השחר, בעודנו הולכים, הגענו לארמון קרח, הכל היה נראה כל כך לא מציאותי, היה נראה כי אני חולמת, אך לא הכל היה אמיתי לאחר שהבנתי זאת ידעתי כי ניצבת בפני משימה ושלא סתם הובילני הכלב לארמון. הכלב נכנס את הארמון הכל היה מכוסה בגבישי קרח לא סתם גבישים. האומנם הם מקרח אז זוהרים הם  יותר מיהלומים. הייתי מוקפת ברצפה קפואה נוצצת מקריסטל וברקת, והרגשתי שנית שאני שבויה בתוך חלום.

הכלב החל לרוץ וללק גביש קרח, לא הבנתי מדוע אך כאשר התבוננתי בגביש הקרח, הבחנתי שזה הוא לא גביש קרל פשוט אלא נסיך המכוסה בגביש הקרח הזה, הנסיך היה עם עיניים פקוחות, ועיניו היו כחולות וזוהרות כעיניו של הכלב. הנסיך היה יפה תואר  כל כך יפה שמראה זה שהוא מכוסה בקרח קפוא , הובילני עד דמעות.

הרגשתי משהו מיוחד כאשר התבוננתי בעיניו משהו שלעולם לא הרגשתי בעבר.

בעודני בוכה, דמעותי זלגו עליו, דמעה אחר דמעה אחר דמעה. שמתי לב כי הקרח נמס, לא הבנתי מה מתחרש. מהנסיך נמסו גבישי הקרח, ובעודו מתחיל לנוע, התקרבתי אליו ושאלתי, אותו אם הוא זקוק לעזרה. הוא ענה לי: "עזרתך הגדולה הייתה בכך, ששחרת אותי מן הקיפאון שבו הייתי שבוי 200 שנים, תודה לך נערתי, אזכור אותך לנצח" , כשאמר הנסיך את הדברים הללו, הרגשתי כי אני מאוהבת, לא יודעת כיצד כך זה החל, אבל הייתי בטוחה כי זו היא אהבה.

יצאתי עם הנסיך מן הארמון, ובעודנו יוצאים בידיים שלובות מתבוננים אחד בעיני השני, והכלב מאחורינו. צצה לה אישה בעלת שיער שחור ארוך הנראית כמו נסיכה מן האגדות.

היא החלה בזעקה אדירה שאוזני לא יכלו לשאת בזעקה זו, אטמתי את אוזני עם ידיי, הבטתי אל עבר הנסיך וראיתי כי מתחיל הוא שוב לקפוא, והפך אל גביש קרח. לא ידעתי כיצד לנהוג, וכאשר המשיכה לצעוק אותה הנערה, הבחנתי בכלב, המושך את שמלתי, לעבר אותה הנערה.

בשל משיכת הכלב את שמלתי הבנתי כי הנערה אשר שמה לא ידוע לי, אחראית להקפאת הנסיך. החלתי לרוץ כשהכלב אחרי  נאבקתי בה שתחדול לזעוק, בעוד אנו נאבקות חדלה היא לזעוק ואמרה בכל חלש, "אם ברשותי  הוא איננו יהיה, לא של אף נפש חיה", באותו הרגע עמדתי ליפול מהצוק  הקפוא בו עמדה הנערה אל תוך אגם קרח רחב. ליבי היה נסער. בעודי מבועתת ונאבקת על חיי וחיי הנסיך. החל הכלב בריצה תלש את שרשרתה והפיל אל תוך האגם הקרח, השרשרת נעלמה והשרשרת נעלמה לעולמי עד.

הנערה שינתה צורתה ונראתה כמכשפה זקנה, היא התבוננה בנסיך, הזילה דמעה, קפאה ונהפכה לגביש קרח. הכלב גלגל את גביש הקרח אל תוך האגם הקפוא, במטרה שהנערה שהפכה למכשפה לא תחזור יותר לעולמים.

לפתע שמעתי קול הקורא: "בילי" "בילי" התבוננתי וראיתי את הנסיך היפה תואר. הכלב רץ אל הנסיך והבנתי ששמו של הכלב הוא בילי.

הנסיך הסתכל עליי ואינני יודעת מדוע רץ אליי הוא ורצתי אליו אני והתחלנו לחבק אחד את השני. הוא הסתכל עליי בעינו היפות הבטתי בו ובשפתיו המעוצבות  כל כך, שנייה לאחר מכן נשק לי. הייתי מאושרת כפי שלא הייתי עד אותו יום.

כשחזרתי אל הכפר הכל החל לימוס כל הקרח ומזג האוויר שב לקדמותו. הייתי כה מרוצה, הרגשתי שחיי פשוט מושלמים גם אלכסנדר (הנסיך.) לצידי גם מזג האוויר שב לקדומותו. פשוט מושלם.

אלכסנדר סיפר לי שלפני 200 שנה הוא היה מלכה של ארץ שהייתה שוכנת במקום שבו כפרי שוכן. הוא סיפר לי שהנערה הזו היא בעצם מכשפת הקרח איסילה, הוא סיפר שזו הייתה מכפשה רעה מאוד, שהתאהבה בו, והוא איננו החזיר לה אהבה. אז השמידה את ממלכתו ומשפחתו, הקפיאה אותו לגביש קרח כאשר אמרה שרק נערה  אשר שמה יהיה נוצץ כגביש קרח אז חזק ממנו יוכל לשחרר את הנסיך.

 כדי שאם הוא איננו ברשותה הוא לא יהיה ברשות אף נפש חיה לעולמים. אלכסנדר הסביר שבהיותו נסיך היא ניסתה לפתות אותו ע"י יופי ונעורים אך לעולם לא הצליחה מכיוון שבילי הכלב שלו תמיד הריח אותה וגילה כי היא איסיליה מכשפת הקרח

ואז אמרתי לאלכסנדר, "שמי הוא קריסטל נוצץ מגביש קרח וחזק ממנו, בשל זה הצלחתי לשחרר אותך" אלכסנדר חייך ואמר"בלעדייך הייתי שבוי בתוך גביש הקרח לעולמים" את האחת המיועדת לי, ואותך אני אוהב", חיבקתי אותו ואמרתי לו "אתה המיועד לי, ואוהב אותך לעולמים" אך הלוואי שזה היה הסוף המתוק.

לאחר  מכן בדרך חזרתנו. אל ביתי

בילי החל לנבוח אלכסנדר רץ אחריו. הם נעלמו ליממה. לאחר

מכן אלכסנדר חזר והסביר לי כי עליו למצוא את משפחתו אשר הקפיאה והצפינה אותם איסיליה במערת הקרח המזרחית. ואמר שזו חובתו.

דמעות זלגו מתוך עיניי אך אמרתי לאלכסנדר שילך ימצא את בני משפחתו אך שיחזור אליי במהרה, הוא הבטיח לי כי ישוב אליי ביום מן הימים שלא משנה מה יהיה יום אחד הוא ישוב. בילי נבח קפץ עליי והחל לללק אותי אני בין בכי לצחוק, נעמדת על רגליי לאחר שליטפתי את בילי מחבקת את אלכסנדר הוא נושק לי ואז יוצא אל דרכו.

עברו שלוש שנים מאז , כל יום הוא כמו נצח אני מקווה שהוא יחזור במהרה, ושנהיה יחדיו בשנית יום מן הימים.

סוף.!

.