כשמצאתי את עצמי עומדת מול ביתה הקט, אשר נכון להיום, מכיל בו דיירים חדשים וזרים, נתקפתי בצמרמורת שעברה לכל אורך גבי, לבי החל לפעום בחוזקה והרגלים סרבו ללכת. עיניי נדדו וסקרו כל פינה ופינה ליד ביתה. היה קשה להתעלם מהחבית שכבר העלתה חלודה שחורה עם השנים, הונחה בפינת הגינה חסרת תועלת. ולחשוב שבעיניה, אז זה היה כל כך שימושי… הבטתי בגינה המוזנחת ונזכרתי את הצמחים הריחניים והפרחים הקטנים שטיפחה בדיוק באותה הגינה.
חבלי הכביסה הכילו הפעם בגדים אחרים, שונים שאיני מכירה. זה היה מוזר. קשה ומעצבן. בכלל, כל השכונה הקטנה והחמימה הזו, לא שבה להיות כשהייתה. אנשים כה רבים עזבו, ילדים חדשים הצטרפו… מעגל שאינו נגמר.
היה קשה שלא להיזכר בדמותה הדקיקה והקטנה שישבה לעיתים ליד חבלי הכביסה ועישנה נרגילה ברוגע ובשלווה. הפיתות הטעימות שהיתה מכינה, החילבה החריפה שהיתה מגלגלת בקערה גדולה השמלות הארוכות, המטפחות והריח… הו הריח. אני זוכרת את הריח שהיה בביתה כאילו רק אתמול שמתי פעמיי לראש העין לבקר את סבתא.
לפחות יש לי את הזיכרונות מסופי השבוע הרבים שחלקתי איתה.
כשהתקרבתי עוד קצת, ניסיתי להביט פנימה משום שראיתי שדלת הכניסה פתוחה במקצת. אבל אז, חשתי די מטופשת. "מה את עושה? אולי את רוצה לפרוץ להם לבית משום שכאן סבתא שלך היתה גרה?" הבטתי שוב מספר דקות וחשתי את המחנק בגרון.
רציתי לבעוט במישהו או במשהו. חלפו להם כבר ארבע שנים ארוכות בלעדיה ועדיין.
כשאני מביטה בנשים זקנות תימניות במקומות כאלה או אחרים אינני יכולה שלא להיזכר, להעלות חיוך או להעלות דמעות.
היום, אני בת 23 וקצת ועדיין רוצה את סבתא שלי לידי. אחרי הכל, זכיתי להנות ממנה בסך הכל 19 שנה… זה כל כך מעט! אני מכירה אנשים שנהנים מסבתא עד גיל 40!
אבל אני לא זכיתי לכך. אני מאד מתגעגעת אליה. בטירוף. היא חסרה לי, קשה לי להשלים עם העובדה שהיא איננה, כל כך הרבה זמן. קשה לי לראות שלאחרים יש סבתא ולי אין.
נשמע מטופש? ממש לא אכפת לי! היא סבתא שלי ואך ורק שלי.
לפחות אני יודעת שהיא נחה. שהיא מקום יפה וצבעוני. היא בטח נפגשה גם עם סבא, אותו לא ראתה שנים כה רבות… ומי יודע, אולי היא שומרת שם על אדם מאד אהוב ומיוחד…
היא בטוח שומעת אותי עכשיו ומחייכת. הלוואי והיא שומעת אותי כעת.
בעצם, מלאכים שומעים הכל לא?
______________________________________
נכתב על סבתא מרים ז"ל בתאריך 6.11.2000
