-בבקשה אל תעשה את זה, שוב.
-מתי עשיתי את זה לפני?
-לא אתה, אבל מספיק אחרים.
-אל תבכי, בבקשה את זה אל תעשי, בשבילי, רק אל תבכי.
פניה מכוסות דמעות, מלוחות מכאיבות, נראה שהן שורטות את פניה, משאירות צלקות, הן כבר השחיטו את כל תוככה.
-אני לא בוכה
-אז מה יש לך על הפנים?
-כלום
-יש לך מלא שריטות
-לא!
-שאני אביא לך מראה?
-לא הנח לי!
-אז מה יש לך על הפנים אם לא דמעות?!
מה אתה חושב?
-שזה דמעות!
-זה לא דמעות, אני לא בוכה, ובטח לא בגללך!
-למה עלי את לא בוכה?
-כי נמאס לי.
-ממה?
-ממך.
-אז את בוכה בגללי.
- איזה חלק מהלא אתה לא מבין.
בתוך הסוודר שמריח כמותו, בפינה, שריטות ממלאות את פניה וידה, הוא נגש בעדינות ומנסה לגעת בפנים הכואבות שלה, היא נרתעת, הוא מוותר, נעמד ולא זז לדקה.
הוא חוזר ומנסה לגעת, היא תופסת את ידו עם ידה, מונעת את הנגיעה בפנים, שריטות היד נעלמות, היא מרחיקה את ידה, נבלעת יותר בפינה, מדחיקה, מעבירה את ידה על פניה, מעבירה את השריטות חזרה לשם, הוא מביט ולא נע, היא לבכות ממשיכה.
-מה את עושה?
-כלום, וזה יהיה נחמד אם תפסיק להסתכל עלי ככה!!!
היא בוחנת את הידיים בעדינות, פוצעת אותם בקשיחות והבנה, שופכת עליהם עוד דמעות, ועוד כאב, עוד שנאה עצמית, הוא מנסה לשלוח יד, הוא לא מבין למה היא כל-כך עקשנית, הוא לא מבין מה הוא עשה, הוא לא מבין מה היא רוצה, לשניה נדמה לו כי כבר איבדה את שפיותה, היא רק ממשיכה לפצוע את ידיה להתקפל בתוך החולצה שלו כמגן, מגן שרק היא מצליחה לעבור, ולפצוע.
-למה אתה בוכה?
-כי את פוצעת את עצמך!
-אני לא עושה כלום לעצמי!
-תראי את הידיים שלך.
הוא מתקרב הוא חושב שאם הוא יחבק אותה, היא תפסיק להכאיב לעצמה, כמו שקרה כשהיא נגעה בידו, היא מסתכלת על ידיה, מכניסה אותם מתחת לחולצתה, מסתירה, שלא יראה, אין לו הוכחות, הוא עושה עוד צעד, נושם עמוק, רואה את הסימנים על הפנים, זה לא מכער אותה, היא תמיד נראתה לו כה יפה, כה מושלמת, כה מתאימה, רק חבל שהיא אינה רואה זאת, הוא כבר קרוב, היא מתקפלת, סימניה אינם ברורים עוד, היא ממשיכה לבכות בשקט, וממשיכה להכתים את גופה, הוא מסתכל על חולצתו, הוא רוצה לראות את גופה, האם הסימנים הם רק בידיים ובפנים?, הוא מעביר יד על הפנים, הסימנים לאט לאט נעלמים, היא רוצה לנשוך היא רוצה לצרוח, היא רוצה להדוף אותו, אבל היא אינה יכולה, היא הייתה צריכה לעשות משהו לפני שפרץ למרחבה, הוא מתכופף, יושב לידה, היא מקופלת, נעה בשיגעון, היא אחוזה, יש שדים בתוכה. הם לא נותנים לה מנוח, לעולם לא יתנו, הוא מפשיט אותה, מוריד את חולצתה, גופה אינו מלא צלקות כפי שחשב
-הנח לי
-את כל-כך...יפה
-עזוב אותי, בבקשה.
-אני לא יכול
-אין ברירה
הוא מהופנט, היא מקופלת, לפעמים נראה לו שהיא לא אנושית, הוא חייב לבדוק שהיא כן, הוא נאבק איתה טיפה, פורץ את ידיה, ושולח יד לעבר חזה החשוף, לצד שמאל, ללב, הוא מושיט יד, ובודק את דפיקות ליבה, ידו שורפת כמו שדבר לעולם לא שרף לה. כמו שלעולם לא יכלה לתאר, הוא מרחיק את ידו, סימנו חרוט על גופה, היא רועדת מקור, ליבה פועם בחוזקה, היא לא מצליחה לנשום, הוא לא מפסיק לרעוד, היא לא מפסיקה לזוז בצורה איומה, השדים שבתוכה רוקדים, היא רוצה לנשוך, היא רוצה לבעוט היא רוצה לשנוא. אבל היא לא יכולה. היא נופלת על הרצפה, ליבה מפרפר, הוא יושב עדיין עם היד באוויר, מתקשה להבין, היא הפסיקה לבכות, סימני הכאב נעלמו מידיה מפניה מכולה, היא שוכבת שם מפרפרת, סימן אדום נמצא בגופה, היא מביטה בו, הוא המום, הוא מתכופף, ונוגע בפניה, למרות שחשש שזה גם ישאיר בה סימן הוא עושה זאת, הפנים לא נאדמות, הן רגועות, הוא מחייך, הסימן בליבה דהה טיפה, הוא מנשק שפתיה, וצוואר, שולח יד לצד ימין של החזה, בודק גבולות מנסה להבין, היא לא נהיית אדומה, היא גם לא מסמיקה, היא כבר לא בוכה, נראה כי מטיב לה מגעו. הוא ממשיך לנגוע, ממשיך לבדוק, מעביר יד שפתיים ולשון, היא אינה נעה, הוא מחבק אותה חזק, מאמץ אותה לליבו, מנשק אותה, הוא מסתכל על הסימן האדום שהשאיר לה בליבה, הוא רוצה להקל כאבה, באטיות מנשק בלב, היא חייה, ליבה נשרף כעת, דמה נוטש אותה ויוצא מתוכה, ממנה ואלה, הוא מפוזר על רצפת החדר, מפוזר הוא בכל מקום, ליבה פורץ החוצה, הוא לוקח אותו, בכפות ידיו מכניס לכיסו, והולך.
-בבקשה אל תעשה את זה, שוב.
-מתי עשיתי את זה לפני?
-לא אתה, אבל מספיק אחרים.
-אל תבכי, בבקשה את זה אל תעשי, בשבילי, רק אל תבכי.
