משהו נעלם בה, הזיק הזה שהיה מנצנץ בעיניה, כמו כבה לו, נגוז. כל כך הרבה זמן היא כבר לא שמחה באמת, לא חשה את ליבה מלא בעוצמה המעודדת הזו. זה כמה ימים שהיא בביתה. הגוף כמו גם הוא בגד בה, מתלווה אל נפשה הכבויה. הוא חסר כוחות, והיא חצי ישנה- חצי ערה, מעורפלת כל הזמן, חושבת. אינספור פעמים בחייה מצאה עצמה יושבת בוהה וחושבת, בפנים הכל תוסס, מבולגן, מתארגן.
קמה פתאום, מתלבשת ויוצאת. לאן? רוצה אוויר, רוצה רוח, לנסות להחזיר לגוף את האנרגיות שאבדו לו על ידי הפעלתו. היא הולכת, גופה זז- מתקדם, אך הנפש כמו במקום אחר, מטיילת לה בעולמות שונים ורחוקים כל כך. אוספת את שערה בידיה ומפזרת אותו, ושוב אוספת, ושוב מפזרת. מפקירה אותו לרוח, נותנת לו לזרום עם האוויר, לתת לה את תחושת הזרימה. היא כל כך אוהבת אוויר, תמיד אהבה אותו, כמהה אליו.
צעדיה כבדים, הגוף עדיין חלש. אנשים עוברים סביבה ברחוב. היא אוהבת לפעמים להביט עמוק לעיני העובר מולה והוא לא מבין, מפנה מבטו. לפעמים היא דוקא משפילה מבטה, כמו מתביישת, נבוכה מעצמה, מהעוברים והשבים. כל כך רוצה לצעוק לפעמים, לשיר כך סתם ברחוב. אבל לא! היא צריכה להיות בסדר. להיות נורמלית. נורמלית?
הרחוב ממשיך, מישורי ונעים. מביטה סביבה כל העת, כמו לא רוצה להחמיץ אף תו מיופיו של הטבע, אף ניחוח הנודף מהפריחות. נדמה כי היא תועה, אבודה במקצת. רק היא יודעת את יעדה, בטוחה במקום אליו מועדות פניה.
עולה במעלי שביל אקרשטיין מטופח, עם ספסלים מדי כמה מטרים. השביל מואר. החושך כבר ירד על הרחוב.
מגיעה.
החול מרתיע אותה מלהגיע אל היעד. מציבה רגל בתוכו, ועוד אחת. נעה בזהירות אליה. נדנדה.
מתיישבת, חשה את תחושת החופש והשיחרור. עולה ויורדת, עולה ויורדת, ומגביהה עוד ועוד... חזק יותר, גבוה יותר, חופשי יותר. תמיד רצתה להגיע למעלה...
אוהבת את האוויר העוטף אותה בהתנדנדות, והטלטלה הזו, הגורמת לתחושת התלות בכוחות הא-ל. נע ונד בעולם, אך מחובר תמיד למעלה בחבל חזק שלא נותן לך ליפול. תמיד רצתה לעוף, אל על, אליו, להעלם... מה "הוא" אמר לה פעם? שהיא מוותרת בכך על פריחת התפוז, על הרצון, על כל הסובב אותה. "הוא" אמר שזו כפירה באלוקים לרצות לעוף.
כשחושבים על זה- "הוא" צודק. התחושות והאימפולסים קצת שונים, לפעמים מתגברים. לפעמים היא חשה שאינה שולטת בהם, שאינה שולטת בכלל. "הוא" לא יבין. הוא שבוי בנורמליות, בשכל המנתח, בהיגיון הצרוף. כשהסביר לה את זה, חשה לראשונה שזו גם אמת רגשית, שהיא מוותרת ברצון לעוף על הרבה יותר מהפרטים- על המכלול, על החיים.
מסכימה איתו. בסוף.
רוצה להתנדנד בלי סוף. עד שיכלו כוחותיה. רוצה להישאר פה בגן תמיד, שיחפשו אותה קצת, להעלם. יודעת שהם ידאגו, שהם לא יבינו, שהיא תכאיב להם.
היא לא תכאיב.
נותנת לתנופה להעצר. נעה ונדה בנדנדה, בנחת... יודעת שזה זמן ללכת, לחזור הביתה. עוזבת את הרוח, החופש, המעוף, ונוחתת על החול הרב. סנדליה מתמלאים בחול, אבל לה זה לא אכפת. זו תחושה ילדותית, חול בסנדלים.
המסע חזרה מתחיל. יורדת הפעם בשביל, וחוזרת אט אט לעולם שבחוץ (או בפנים?). חוזרת לאט, הגוף מתאושש ממאמץ הנדנדה, מתחבר אט אט לקרקע. לומד מחדש ללכת. שוב האוויר בשערה, מלטף, אוהב.
חוזרת לעולם,
לציוויליזציה.
מתנתקת מהחופש, מהפראות שבתוכה...
חזרה הביתה.
אל הצביעות, אל הזיוף, אל ההיגיון.
אל ה"נורמלי".
תגובות