חולות ההרים הגיות השושממים מזכירים לי את עצמי שממה ולא מתוך שקט נפשי אלא מתוך ריקנות עמוקה ריקנות שנוצרה מכמה פעמים ולא פעם אחת של שבירה שבירה של לב שהפסיק לפעום להרגיש להיות ואז בא מישהו ומרים מחזק אוהב כמו מדבר צחיח שגשם הורעף עליו ופתאום במקום לרפא הוא זורק אותו ומעוצמת הזריקה הלב נשבר לרסיסים כמו הגשם שממשיך בשיטפון ובמקום להצמיח הורס את כל העצים האילנות ששרדו את הצחיחות השיממון את כול הרגשות שעוד נשארו האהבה השמחה ואפילו התקווה. התקווה שחשבתי שתמיד תשאר התקווה שחשבתי שתמיד תהיה שם איתי.