אני שוכבת על הגב, עיני צופות בשמיים,

בעננים, בציפורים, בשמש, בירח ובכוכבים.

אנשים עוברים, אנשים שבים, אנשים מביטים, אנשים מנסים להבין.

היום הופך לילה, והלילה ליום.

הזמן עובר, ואני ממשיכה לשכב.

דמעות מאימות לחמוק מעיני, אך לחיי נותרות יבשות.

מחשבותיי נודדות לזמנים ההם,

הייתי מחייכת, הייתי צוחקת- זיוף אחד גדול.

בזמן שליבי דמם, הוא כאב כל כך

עכשיו הכאב רק גדול יותר, עז יותר.

ואף אחד לא יודע, אך אחד לא חושד.

ואני נותרת פה לבדי, שוכבת על הגב..

רק אני, השמיים ואלוהים...