טיול בים
הלכתי היום בחוף הים. כך סתם טילתי לתומי על החוף. אף אחד פרט אלי ולעוד קומץ אנשים לא היה שם. בעונה כמו זו, בחורף, אנשים ממעטים להגיע לחוף. לי בכל מקרה לא אכפת. הים הוא מקום תמידי להתחדשות ולפחות אני צריך אותו תמיד.
בייחוד היום, הרגשתי כאילו שהים מנסה לומר לי משהו. משהו רק לי. שמנצל את היותי יחסית לבד על החוף למסור לי מסר קטן.
לא יודע מה רצה לומר לי הים. אבל נדמה לי שהוא אוהב אותי. רק המחשבה על זה שהוא אוהב אותי עושה לי טוב. וגם בזכות שזה הדדי. שאני אוהב גם אותו.
אני אוהב אותו כי הוא כזה שליו. הוא רגוע ושקט מאוד. וגם אם פתאום איזה מזג רע חודר ומפעמם בו, אז מיד הוא מוציא רוגזו על הסלעים. מוציא ונח. מוציא וחוזר הים לרגיעתו התמידית שלו. לשלוותו הנצחית הכל כך אצילית.
הוא משדר לבן. משדר אופטימיות. משחרר אל החוף את הקצף הלבן. הקצף שמנסה לומר שיש תקווה ונעלם. מתפוגג ונמס בחול וחוזר אל תוך הים.
בחוץ, בחוף הים יש את הולדים של הים. יש את הצדפים. הם שוכבים כך במהופך או על הצד ומחכים שיבוא מישהו ויאספם. מחכים להתגלות בעולם הגדול. עד כה הם חיו בשקט ועתה הם מבקשים להשתתף ביצירת העולם החיצון. העולם שמעבר לים.
כשאני הולך על החוף לתומי. ככה בשעת בין הערביים בערך. בזמן בו השמש עוד מעט וצוללת במים ונכבית. אני אוסף אותם. את הולדים של הים. אוסף אותם. אני מטפל ומשגיח עליהם. שלא יעונה להם כל רע. שומר עליהם שיוכלו להגשים את חלומם ולצאת אל המרחב – אל העולם הגדול.
צדף ועוד צדף,
נאסף לגוון נכסף.
נאסף על ידי,
נשמר ומוחזק בתוך ביתי.
מאוד אוהב אני את הים. כשאני חוזר משם רוצה מיד לשוב אל הים. הים הוא מטהר אויר שכזה. כזה שמיועד לעולם הרחב במקום לחדרון קטנטן. הים הוא נחוץ. הוא חשוב כל כך, שבלעדיו לא יודע. אולי ייתכן ולא היינו מתקיימים.
הים הוא הנפש.
הים הוא הנשמה.
הים הוא כעיר מקלט לאדם בעת צרה.
תגובות