פיקסוס יש ימים שאת מרגישה שהכל הולך לזרום נפלא כמו שצריך. ככה זה קרה לי באותו בוקר נהדר, כשמישהי נכבדה ביקשה ממני לשלוח לה משהו בפקס. את החומר מצאתי תוך דקה, והתמלאתי עונג על הסדר הנפלא שלי, כלומר על כך שיש פה ושם הפתעות למרות הבלגן הנוראי הנצחי. באותם רגעים עוד לא שמתי לב שלפעמים כשיותר מדי מצליח זה עלול להחשיד. אני לא מתכוונת למשהו רוחני, אלא לעובדה הטכנית שהסטטיסטיקה הטובה נגמרת לך לפעמים. הקיצור, יצאתי בלב שמח עם הדפים לפקס הקרוב. אומנם אין לי בבית פקס, וזה בהחלט מחדל רציני, אבל לא אלמן ישראל. בשכונה שלנו יש שתי אופציות לשלוח פקסים. יש חנות אחת שאפשר לשלוח בה פקסים, וגם אם היא סגורה - יש לנו משפחה שמחזיקה במכשיר הפלא ונותנת לשלוח ועוד בחינם. בלב שמח ומתרונן הגעתי לחנות, שהיתה הפעם סגורה למרות השעה - אחת עשרה וחצי בבוקר. לא יאומן איך שאנשים מרשים לעצמם לזלזל באלו שסומכים עליהם. הם עוד ישמעו ממני. החלטתי לגשת ומיד למשפחה הנ"ל. הצרה היתה שגם הם הרשו לעצמם להיעדר בלי התחשבות. דפקתי בכמה דלתות סמוכות עד שמישהי פתחה לי. היא לא ידעה אם המשפחה הנ"ל, בעלי הפקס, צריכים להגיע ומתי. האמת, מאיפה שתדע. ודווקא שכנה אחרת שבמקרה יצאה, אמרה שנדמה לה שהאשה אולי תגיע עוד כמה זמן. אפס, הזמן שלי יקר וכבר חלפה לה שעה, כך שחשבתי בקדחתנות וכמו תמיד מצאתי את הפתרון הטוב ביותר. נזכרתי שלמוכרת מהחנות הנ"ל יש גם טלפון בבית שלה, ואפשר להזמין אותה לחנות כדי שתארגן לי את הפקס. עליתי הביתה וחייגתי, והנה היא עונה, וכך זה נשמע: אני: "זו שרה'לה. אני צריכה לשלוח פקס דחוף מאד. את אמורה להגיע בזמן הקרוב?" המוכרת: "אהה. האמת אני לא יודעת אבל אני יוצאת לדרך עוד מעט". אני (בחשדנות): "את יוצאת לדרך לחנות?" מוכרת (בהתנצלות): "אה. לא בדיוק מיד לחנות. יש לי כמה סידורים בדרך אבל אחר כך אני אגיע, זה בטוח". המתנתי לה כמה דקות, שזה בערך חצי שעה, אבל אז ניצנץ לי רעיון לקיים את הפתגם: "תני לאצבעות ללכת במקומך". סבב טלפונים שעשיתי בין המכרות העלה לי עוד שלושה דגים שמנים ביותר בחכה. מסתבר שישנן עוד לפחות שלוש משפחות בשכונה שקנו את המכשיר הפלאי הזה, שמאפשר לשגר נייר כתוב למרחקים והנמען מקבל אותו עוד באותה הדקה. האמת, אני אוהבת לשלוח פקסים. אני אפילו אוהבת את הביטוי החדשני "לפקסס". יש בו מין משב רוח רענן של קידמה. (וסליחה שנסחפתי). הקידמה היתה ממני והלאה למול הדלת הראשונה והסגורה. אנשים ממש מזלזלים ולא נמצאים בבית כשצריכים אותם. הדלת השניה דווקא נפתחה ואפילו הציעו לי מים קרים. אבל פקס לא היה בנמצא. התברר שמישהו הפריח עליהם שמועה והמשפחה אפילו נבוכה מזה, כי אני לא הראשונה. הקיצור, גם הם איכזבו אותי (הם לא יכולים לקנות לעצמם פקס? אפשר לחשוב כמה זה כבר עולה), והחלטתי, איפוא, לגשת למשפחה האחרונה בתור. הם לא איכזבו. גם פתחו, וגם קלטתי את הפקס שוכב לו בקידמת הסלון כמלך בגדוד. הכנתי לי כבר את הדפים שלי בהנאה בלתי מסותרת, אבל אז גיליתי שלא מלאה סאת ייסורי. "הוא לא מצליח לשלוח, והוא גם אוכל דפים", הרצינה בעלת הבית האדיבה. אני שמעתי על מכונית שאוכלת שמן, ועל מכונת צילום שאוכלת דפים ונתקעת עם ניירות בבטן. אבל שפקס יאכל ניירות? ובכל זאת לא לקחתי סיכונים. במחשבה לאחור אולי הייתי בכל זאת לוקחת סיכון, אבל למה נקדים את המאוחר. ברגע זה הבנתי שאסור לסמוך על אנשים ופשוט צריכים לדעת להסתדר לבד. המוכרת מהחנות עדיין לא חזרה, ואני החלטתי לנסוע העירה. היו לי עוד כמה סידורים, וזה נראה לי פתרון מצויין. בשלב זה יידעתי את הממתינה שלי, שהפקס שלי מתעכב מעט שלא באשמתו, אבל הוא עוד יגיע ונא להתאזר בסבלנות. עליתי לאוטובוס, צרור הדפים בידי, וארנקי מוכן ומזומן, אבל כשהגענו השעה כבר היתה צהרים והחנויות המתאימות היו סגורות. פתאום שמתי לב שאנחנו ביום שלישי כך שייתכן מאד שהן גם לא ייפתחו. אכן בעיה. מה גם שהבטחתי לגברת הנ"ל בקלילות שתראה את הפקס שלה כשלוח. בינתיים גיליתי שיש עוד מקומות שיש בהם פקסים, שזה בעיקר משרדי תיווך דירות. התגברתי על הבושה ונכנסתי לאחד מהם, ואפילו הצעתי כסף, אבל הם ראו את ערימת הדפים ונרתעו. המכשיר צריך לקבל משהו חשוב, הם אמרו. נזכרתי בחברת ילדות שלי, שידעה לנצל את כל העולם. פעם אחת היא הלכה לסניף של מכבי אש והמזכירות שם הקלידו לה מכתב וגם צילמו לה ונתנו לה מעטפה והכל בחינם. אבל איפה אני ואיפה היא. אני מעיפה מבט בשעון ונחרדת. הילדים כבר חזרו הביתה ואין מי שיחמם להם את הסיר. צריך לחזור הביתה. אבל מה יהיה עם הפקס? ברגע הזה הופיעה, כמלאך משמים, אחת הידידות שלי. הסברתי לה את שעליה לעשות וגם רשמתי לה את מס' הפקס הנמען, והיא התנדבה לקחת את צרור הדפים ולמצוא פקס באיזור של מקום העבודה שלה, ואין בעיה והכל יסתדר. אני נסעתי לי הביתה רגועה. טוב שיש חברות. אבל אחרי שעה, כשהגיע הטלפון מהממתינה הנואשת, לא הבנתי מה קורה והתקשרתי ל144- כדי לברר את הטלפון של אותה מתנדבת. היא לא היתה במשרד אבל תפסתי אותה בבית. אני: "מה קורה"? המתנדבת: "הפקס? אה, השארתי את זה היכנשהו במשרד". אני לא אוהבת את המילה היכנשהו. התברר שמשום מה המתנדבת לא קלטה את מידת הדחיפות שבעניין, למרות שהדגשתי את זה שבע פעמים ויותר. המתנדבת הבטיחה לחזור למשרד ולמצוא את הדפים וללכת לשלוח אותם (אין להם פקס במשרד, שיתביישו), ואחר כך לעדכן אותי בתוצאות. עברה עוד שעה על קוצים, ובשלב זה העלתה הממתינה הנואשת, רעיון מדהים. במקום לשלוח פקס, אפשר לשלוח את הדפים במונית ישר אל כתובת שהיא תיתן לי. שמה גרה חברה טובה שלה, שבמקרה יש לה פקס. החלטתי הפעם לא לסמוך על איש, והזמנתי מונית. אפילו ביצעתי עיסקה משולבת שכוללת את המחיר של הנסיעה שלי עד למקום המעטפה, יחד עם הנסיעה שהוא יבצע אחר כך עם המעטפה לכתובת המתאימה. בלב שמח הגענו למקום, אבל המעטפה נעלמה כקורח ועדתו. המתנדבת נשבעה שהניחה אותה על השולחן, או במגירה, או באחת החנויות שהיא ביקרה בהן בדרך. פיציתי את הנהג הזועם על ההמתנה הממושכת, ויצאתי עם המתנדבת לחיפושים נרחבים בסגנון שרלוק הולמס. איש לא נמלט מחקירותי הצולבות, וכל פחי הזבל במשרד שלה ובחנויות החשודות רוקנו עד תום פעמיים ושלוש וחוזר חלילה. אפס הדפים נעלמו ואינם. מרוב עצבנות התחלתי לצחוק, כמו שאני עושה תמיד, וזה היה הסימן שלי שהמצב קשה. המקום שלי הולך להיגמר ואני לא הגעתי אפילו לחצי סיפור. הלוואי רבע. סיכומו של דבר - אחרי עוד שעתיים שבהם טירטרתי את כל העולם, החלטתי להרים ידיים והודעתי לגברת הממתינה על כניעה. השעה היתה שבע וחצי בערב. אני את הלקח שלי למדתי. אף פעם, גבירותי, אל נא נרימה את האף. ובסיום, אם מישהי תמצא אי שם מעטפה חומה גדולה עם כמה דפים כתובים בכתב חרטומים שאין כל סיכוי לפענח, והשם שלי רשום על המעטפה, אז שתודיע לי ואני כבר אבקש ממנה לפקסס בשבילי את החומר.