יש להם הכול, לילדים שלנו, אבל כשהאלימות אורבת בכל פינה, ומאיימת לכלות כל חלקה טובה, כל אחד עלול להיות הקרבן הבא. אל תגידו "לילד שלי זה לא יקרה", עשו הכול כדי לשנות את המצב
ג´יפ שחור עוצר בחריקת בלמים מתחת לאחד הבתים בשכונה. מתוכו יוצאים מספר נערים והולכים במהירות לעבר חבורת נערים אחרת, שכבר מחכה לה במורד הרחוב. קללות וצעקות נשמעות מכל עבר. לא עוברות כמה דקות והוויכוח הקולני הופך לקטטה אלימה. לפתע, הבזקי אור מאירים את האפלה – אולרים וסכינים נשלפים, והעסק יוצא משליטה. שלושה ילדים נדקרים, אחד מהם, צחי, נפצע אנושות. הוא מנסה לברוח, אך חזהו שותת דם, מספר רגעים מאוחר יותר הוא נכנע לפצעיו ומתמוטט על הקרקע, שרוע ללא רוח חיים. החבורה שאחראית על הרצח, נכנסת לג´יפ ומסתלקת בחריקת בלמים ממקום האירוע. במגרש הספורט הנטוש, לא הרחק משם, הם שורפים את בגדיהם, מטשטשים עקבות, ונמלטים לאילת עד שהעניינים יירגעו. הם מתאמים ביניהם גרסאות, כך שחוקרי המשטרה לא יוכלו "לעלות עליהם".
עד כאן הסיפור.
נשמע כמו קטע מסרט פעולה אמריקאי? לצערנו, הסיפור אינו לקוח מ"סיפור הפרברים" וגם לא מ"היו זמנים באמריקה". האירוע הטרגי הזה התרחש כאן, אצלנו, בראשון לציון. המניע לרצח היה ויכוח על נערה, וצחי באשה ז"ל, שכלל לא היה מעורב במחלוקת, נקלע למקום הלא נכון בזמן הלא נכון, והדבר עלה לו בחייו.
החשוד העיקרי - קווים לדמותו
עד לרגע כתיבת המאמר לא נקבעה בוודאות זהות הרוצחים, ואולם זהותו של החשוד העיקרי ברצח מפתיעה ביותר. הפרופיל אינו תואם את מה שהיינו מצפים לפגוש במקרה כזה. נער בן 18, שקט, נורמטיבי, כמעט מופנם. בן טובים שגדל בשכונה קטנה בבאר יעקב, למד בכיתת הספורט באחד מבתי הספר המובילים במרכז הארץ, ועמד להתגייס ליחידה קרבית בצבא. על פניו, ילד רגיל לגמרי. וזה מה שמפחיד באמת בכל הסיפור. מה גרם לילד כזה לעשות מעשה כה נורא? למה הפכה הסכינאות ותופעת ´ילדים רוצחים ילדים´ לעניין כה נפוץ בימינו? ואיזו דרך יש לנו כהורים, להפסיק להימצא בדריכות בלתי פוסקת כשהילדים יוצאים לבלות?
סביבה או תורשה?
מאז ומתמיד שאלו הפסיכולוגים את השאלה הנצחית: האם האדם הוא תוצר של החברה, או שמא התנהגותו היא עניין מולד שאינו נתון לשינוי? זיגמונד פרויד, אבי תורת הפסיכואנליזה, היה הראשון שהתייחס אל הסביבה והתורשה כאל שני מרכיבים שפועלים יחד, אך עיקר נטייתו הייתה אל המוּלד. לעומתו, בורוס פרדריק סקינר, מאבות הפסיכולוגיה ההתנהגותית, סבר כי הסביבה החיצונית היא הגורם היחיד שקובע כיצד יתנהג האדם. אחת מאמירותיו המפורסמות הייתה: "תנו לי ילד, ואעצב אותו כראותכם". לשיטתו, תנאים סביבתיים מסוימים יוכלו להפוך ילד לכל דבר – מעורך דין ועד לרוצח. אלפרד אדלר, מייסד הפסיכולוגיה האינדיבידואליסטית, סבר גם הוא כי החברה בלבד מעצבת את אישיות האדם.
בדומה לסקינר ולאדלר, גם הרב יהודה אשלג, "בעל הסולם", ראה בסביבה אמצעי מכריע בעיצוב האדם. הוא לא פסל את המשקל שיש למטען הגנטי עמו נולד הילד, אך הוא נטה לחזק את העובדה שמהרגע שבו הוא נולד, הילד מושפע אך ורק מהסביבה.
"אני יושב, אני מתלבש, אני שח, אני אוכל", מבהיר בעל הסולם, במאמרו "החירות", "כל זאת – לא משום שאני רוצה לשבת כך, ואני רוצה להתלבש כך, ולדבר כך, ולאכול כך. אלא מכיוון שאחרים רוצים שאשב ואתלבש ואדבר ואוכל בצורה זו. כל זה לפי רצונם וטעמם של החברה – ולא מרצוני החופשי. אני משועבד בכל תנועותיי, בכבלי ברזל, בטעמים ונימוסים של אחרים, שהם החברה".
נחשפים למציאות אלימה
מדברי הפסיכולוגים והמקובלים משתמע כי הסביבה היא הגורם המרכזי שמשפיע על הילד, ובימינו הסביבה העיקרית שפועלת עליו היא המדיה התקשורתית. תכני התקשורת האלימים – החל מסרטים מצוירים ועד למהדורות החדשות היומיות – חושפים את הנוער למציאות אלימה עד מאוד.
מציאות זו מניעה את הילד לפעול בצורה אלימה. אל לנו להאשים את הילד – הוא אינו יודע כיצד להתנהג במצב זה או אחר. בכל מצב נתון, הוא פשוט מפשפש בזיכרונו באופן בלתי מודע, ´שולף´ מצב התנהגות מסוים – אותו ראה בעבר על גבי אחד המסכים – ופועל בהתאם, כמו רובוט.
הבעיה המרכזית של החברה שלנו היום, אומרת הקבלה, היא שהאגואיזם בה רק הולך וגובר. כתוצאה מכך, בני האדם הופכים להיות מנוכרים זה לזה, והערכים החברתיים של אהבה והערכה לאחֵר, נעלמים. כל אדם מתחיל להיות מרוכז בעצמו, וחושב רק על איך לספק את רצונותיו, גם אם זה בא על חשבון אחרים.
תופעה זו בולטת בעיקר בקרב האנשים השולטים במדיה. דומה כי אנשים אלה מוכנים לעשות הכול למען התהילה, הכסף והשליטה. הם דורשים מאנשי ייצור התוכן שיעשו כמעט הכול כדי למכור ולקדם את מוצרם ורעיונותיהם. עצוב ככל שהדבר יישמע, המערכת שמכתיבה את אופייה של המדיה מאחורי הקלעים, היא הבייביסיטר של דור המחר.
אך גם אם נכבה את הטלוויזיה ונפסיק לקנות עיתון, לא נוכל להימלט מפני האלימות. מספיק שנצא לרחוב ונראה חברה שבה אנשים מוכנים לעשות כל דבר רק שיהיה להם יותר מלאחרים. אנשים מקנאים זה בזה. שונאים. וחושבים בעיקר על האינטרסים הצרים שלהם בלבד. גדולים ממני כבר כתבו שילדים לומדים מדוגמה. אם זאת הדוגמה שאותה החברה שלנו מספקת להם, מה הפלא שהם מואסים בערכים שאנו מנסים להנחיל להם?
שאלה של חינוך
על פי סקר שפורסם לאחרונה על ידי העמותה לנוער במצוקה (על"ם) כשישים אחוזים מבני הנוער נחשפו השנה לאירועים אלימים. במילים אחרות, החברה בימינו אינה מותירה לילדים כל ברירה, אלא לאמץ את עיקרון "אדם לאדם זאב". עוד בתקופת הילדות סופגים ילדינו דוגמאות שליליות מהסביבה, ולכן אין מה להיות מופתעים מכך שכשהם גדלים, האלימות הופכת לנורמה בעבורם.
המבוגרים מנסים ללמד את הילדים להיות אדיבים ולדאוג לזולת, אבל הילדים מסתכלים עליהם, המבוגרים, ורואים שהם מתנהגים אחרת. גם אם נסביר לילד שוב ושוב מה כדאי לעשות, כיצד לדבר ואיך להתנהג, לא תהיה בכך כל תועלת, עוד שלא נספק לו דוגמה מעשית לכך, ללא מילים.
לאור המאורעות האחרונים, לא נותרת לנו ברירה. כדי לגרום לשינוי אמיתי בילדינו, עלינו, המבוגרים, לשנות את היחס האגואיסטי שלנו כלפי לזולת. למעשה, אין ביכולתנו לעשות דבר טוב יותר מזה, לא בעבור ילדינו ולא בעבור עצמנו. רק כך נוכל להבטיח לילדינו חינוך אמיתי וערכי, ולמנוע מהם ומאיתנו את מקרה האלימות הבא.
הטבלה לא משקרת!
שנת הלימודים הנוכחית מתקיימת בסימן "אפס סובלנות לאלימות". לא לחינם פועלים במשרד החינוך לצמצום האלימות. בעיני התלמידים המורים כבר אינם דמות סמכותית (שלא לדבר על מקרי האלימות שמתגלים נגדם), ותקשורת בין אישית, נתינה הדדית ואהבה, הם ערכים חברתיים ששבקו חיים. רק בשנת 2004, נפתחו 7,373 תיקים נגד בני נוער על עבירות שנעשו בתחומי בית-הספר. ב- 2005 התפרסם סקר על ידי "מאגר מוחות" שבו כל ישראלי עשירי דיווח שנפל פעם קורבן לאלימות. והשנה פורסם סקר נוסף על ידי על"ם (העמותה לנוער במצוקה) שחשף כי שישים אחוזים מבני הנוער נחשפו לאירוע אלים בשנה האחרונה!
