אם היו מבקשים ממני לאמת את מה שקרה, לא הייתי יכולה כי זה לא קרה.
הייתי שרויה בחלום, לא מבדילה בין ימין לבין שמאל, זה היה מן קסם, אבל קסם עצוב זה היה סיפור מהחלומות לא מהחלומות האמיתיים אלא מהחלומות הצבועים בצבע זה היה מסכה אחת מדהימה. גיליתי מסכות והם רק התרבו בקצב שלא יכולתי לספור אותם.
כל האמת שהייתה אמת טבועה בחלומות רעים. גיליתי בהמשך הדרך שהחיים הם רק חלום רע. שעוד רגע אתה עלול להביט אחורה ולהצטער שזה בכלל קרה.
בכיתי בתוך החלום העצוב שאתה ואני לא חיים ביחד, בנפרד על דרך החיים. ציפיתי והלכתי בדרכי היבשה מחלומות אמיתיים הייתי, אולי, רק זבוב באמצע הדרך כי הייתי, אולי, סתם אחת, רגילה, שלא מבינה דבר.
הרגשתי חנוקה בתוך עצמי, שלא היה לי אוויר לכן פתחתי את החלון לתוך החיים האמיתיים בחלון הבטתי והיה שקט, דומם אין דבר שיכול להפסיק אותי מלחשוב על מה יכול היה ליקרות לי שום דבר לא קורה לי הכל דומה נשאר דומם. הכל חשוך.
הוא אומר "את לבד. ותמיד תהיה לבד למרות שאני פה. את תמיד לבד. לבד". אני מרגישה חנוקה. הלוואי אם יכולתי להיות בכל מקום חוץ מפה, אתו. בחדר אפוף שנאה.
להיות במקום עם אהבה, חלומות ורומנטיקה מעשית.
ידעתי שבכל בית יש מקום אפל וחשוך שלפעמים המקום הזה מתכסה אבק ונעלם.
אבל אצלנו בכל פינה תמצא את המקום הזה. בכל חור, טבעי ולא. והוא אומר "את שקרנית. שקרנית.", כל החיים שלי הם בדיחה אחת גדולה, בדיחה.
אני עדיין שומעת אותו צוחק עלי, מביט בי וצוחק. החיים שלי הם נובלה אחת גדולה. אופרת סבון. אני שונאת שכל פעם הוא ואחרים סוגרים לי את כל הדלתות לדרך אל האושר שלי.
המגירה סגורה וכך גם הזיכרונות וקשקושים מלאי רעיונות. אבק, אבק, והוא לא עוזב אותי אני מרגישה כבר זקנה למרות שלא עברתי כל כך הרבה דברים בחיי.
אני תמיד חושבת דברי אווילות ומחפשת בפחי הזבל של האנושות הקיימת בתוך המון האבק הרובץ את כדור הארץ. איפה זה נמצא? לעזאזל!
כמה שנים עברו ולא נתתי לו להיכנס אלי יותר, להיכנס יותר לבית שאני בניתי כי לא רציתי אותו, לא רציתי שיכנס.
פניתי לתוך מקום בלב שלי, חיפשתי תשובות לכל השאלות וגיליתי שלא אוכל לענות עליהם שאצטרך, שוב, לעמוד מולו ולשאול אותו, לדעת הכל, אסור להסגר כך אמר לי הפסיכולוג "הכל יודע" אסור להיאכל מבפנים, הייתי שרויה בעצמי המון זמן, שתקתי. והוא היה רק צוחק ומביט ומזלזל.
פעם לפני הרבה זמן, לפני שהוא היה כזה. הייתי תמיד צריכה להבין מה מסתתר מאחורי ההבעה התמימה שלו, מאחורי החיוך המקסים והממיס שלו, ידעתי שצריך להיות מוסתר סוד כי אי אפשר להיות כל כך מושלם. האדם הזה היה נראה כתמים מושלם. הייתה לו הבעה מקסימה של בן אדם ממיס כמו ילד קטן, תינוק, תמים.
הייתי צריכה לדעת ולגלות עליו הכל, לפני. כי ידעתי שמאחורי התמימות, מאחורי הפנים האלה המתוקות, החיוך הממיס מסתתר משהו. היה צריך להסתתר משהו כי זה לא היה יכול להיות כל כך טוב. זה לא היה יכול להיות כל כך אמיתי, אי אפשר שזה יהיה כל כך טוב.
היה צריך להיות מוקש. ואני גיליתי את המוקש מאוחר מדי לאחר שהמבט הממיס הפך למבט מאיים ולחיוך שטני שגרם לי להרבה הרהורים בלב. לאט התחילו אצלי השאלות אז הלכתי לפסיכולוג. הייתי כמה פעמים ולאט פתרתי בתשובות. ידעתי שזה היה טוב מכדי להיות אמת. זה באמת היה טוב מדי רק שזה לא היה אמיתי. החיים שלי הם לא אגדה אלא רק סיפור היסטורי מצחיק, ידעתי שהוא היה מלאך אך גם ידעתי שהאהבה עיוורת.
פחדתי כשהוא היה בא ומסתכל אלי בצורה מסוימת וידעתי שמשהו התרחש וקרה כי הוא לא היה כתמול שלשום הוא השתנה בין לילה הוא השתנה. החיוך.
פעם אחת התפללתי לאלוהים שהוא לא יכנס יותר לחדר כשהוא במצב ההוא, לא הבנתי למה אלוהים נותן לי מקדמה שלפעמים אין לי עודף.
פתאום הוא החליט שהוא רוצה לטעום טעם אחר בחיים אבל גם אותי שאני עדיין אשאר בחייו כי אכפת לו. אני אהבתי אותו ורציתי שיישאר, לא ידעתי מהי אהבה. הוא מכר לי זבל ואכלתי את הזבל שלו. בכיתי עליו כשהוא ברח.
היו לי הרבה שאלות על זה שאלות שהיה לי קשה לשאול אותו שאלות שאין להן תשובות. בסך הכל חשבתי שזה חלק מהחיים, לא ידעתי, גיליתי מאוחר מדי שזה לא.
והשארתי את הכל בפנים לא בכיתי שיראה שאני בוכה כמו ילדה קטנה, החזקתי את זה חזק. הוא פצע אותי בלב ופיתח לי פצעים מוגלתיים בתוך הלב.
תמיד כשדיברתי איתו היה לי קול שברירי ועדין, קול בוכה. אפילו כששאל אותי "את רוצה לשתות משהו?"
היו ימים שהייתי רוצה להיות מישהו אחר. עלה הנידף ברוח הפורח שמריחים. להיות מישהו אחר לא סאן.
הזמן. הזמן בסוף ריפא את הפצעים והזמן היה ארוך כל כך.
הוא אמר שהעבר כבר מת ושצריך להמשיך הלאה, בשבילי העבר לעולם לא ימות אחרת אני אמות איתו. הוא המשיך לקורבן הבא ואני עדיין נשארתי בקרבו. זה היה מבוך כזה מוזר.
אני לא ידעתי אם היה כדאי לי לפתוח את הדלתות ולא ידעתי אם לסגור אותן.
הכרתי הרבה בסבל על הדרך השגויה ההיא ולא ידעתי אם הייתי מוכנה להיפתח ככה שוב אם להיות מוכנה להיפגע שוב.
היו לנו תקופות טובות ואחת התקופות הייתה בבואו של ירח מלא.
היו שמיים מאוד יפים. אני והוא היינו מתחת לרקיע השחור עם הכוכבים. הירח המלא. זה השפיע עלי כשראיתי את הירח, חשבתי עליו כי הוא הי הבן אדם מאוד מיוחד בשבילי.
היה לו שיר שהוא רשם לי ושר וניגן לי בגיטרה שלו בימים היותר טובים שלנו.
השיר התפרסם וקיבלתי את הכבוד המיוחל, כשהוא הרגיש לבד הוא רשם לי את השיר וקרא כל פעם שהרגיש לבד ואז הוא לא היה כבר לבד.
"אני רוצה אותך, אתן לך את הפרח היבש ששמור לי בתוך הספר הישן והקרוע.
אני רוצה אותך, ארשום לך על הדף מילות של אהבה.
אני רוצה אותך, שארשום לך שירים ואתן לך אותם.
אני רוצה אותך, להחזיק יד ביד בשביל האהבה בים הפתוח והגועש בירח מלא החול השזוף ללא תנאים כחול הים השחור בלילה.
אני רוצה אותך סאן......"
הקול שלו תמיד גרם לי למערבולות פנים וגם השם, השם שלו, תמיד – רון.
רון היה מען שלב ביניים שאמר לי ונתן לי הסבר והראה לי כשאתה סוטה את עלול להיכנס למקומות לא רצויים ולפה אני נכנסתי ונקלעתי לאלפי הצרות.
גילו לי שהעולם הזה הוא לא כמו שהוא נראה הוא רק עוד צלחת רקובה ושצריך לשכוח את העבר ולהתמקד בהווה ולעתיד והעבר כבר עבר וצריך לשכוח אותו.
הייתי זקוקה להבנה ורון נתן לירק תקוות שהתנפצו בסופו של דבר.
ושוב נזכרתי באותו מבט קודר וחודר לנשמתי מאותו אדם לא מוכר באותם לילות, קרא לי בשמות גנאי "סאני" ( =מהתפשן, שהייתה יצאנית צעירה) זאת הייתה פגיעה. ובאיומים.
אותו לילה אפל שנשמתי נעתקה כשאצבעותיו מיששו את גרוני הצמא לטיפת מים קרים, כאותם חלומות איומים ליוותי אותו אט אט לתוך חיי ואותו מקרה שחוט לקח אותי ללילות קרירים ומקפיאים בחוץ בלי להיכנס לבית שאני בניתי השאיר אותי בחוץ בוכה וללא שינה.
אותו אחד היה נתון לעולמי ולא ידעתי שאצטרך לעבור את החיים בצורה שונה.
התנודות על עפעפיו היו כרוח סערה. אני הפרח שבקעתי מתוך החצר רוצה לצרוח, לצאת. ואיני יכולתי כי העולם הזה אינו מאפשר לקטנים שביננו לצמוח, להתפתח.
רק הגדולים פה יכולים לנצח כי הם החזקים ואני החלשה רוצה לצמוח ולשמוח. אני פרח מלא כוח.
רון קטף אותי אבל משקטף אותי זרק אותי ונשלחתי לכלבים ואני אותו אדם קופא ניסיתי להתרומם, לקום, לזוז והיו פעמים שהצלחתי אך פעמים אחרות לא הצלחתי להתפתח.
ניסיתי לזכות בזה כי גם קטנים יכולים להצליח, חזקתי וחזקתי עד שלא הייתי כתם אחד ויחיד והתחלתי להתגבר עליו.
היו ימים שפשוט רציתי לברוח, לרוץ אך הוא לא נתן לי וגם אני לא.
אותן שניות עתיקות של לילות וימים יפים ונעימים נלקחו איתי למרחקים עצומים כאשר באותן דקות בכויות ודאוגות החלום נעלם בלי להניד עין או יד, הוא שתק באותן שעות, דקות ליקט את כל אשר אכלתי, בכיתי בלי לומר עדיין את מילות הקסם. הייתי נואשת. דקרתי בנשמה הטבעית. למה אלוהים לקח ממני את האושר של החיים האמיתיים.
חלמתי על מתנות, הייתי בעולם של דמויות ערומות ללא תקווה להמשך הייתי על חלום שוויתר על אהבות נכונות ואמיתיות. הייתי על כנף שביר של תקוות נואשות, רציתי להיות עוד חלום ללא אכזבות אך לא יכולתי, זה הכנף שנשבר השאיר לי צלקת עמוקה לי בדם.
להבין נשכחות אך זה לא ניתן כי אני עוד אדם אחד שנינטשהייתי אדם שנפל לתוך הבור, הבור הפתוח, לתוך התהום רציתי לעלות למעלה אך אין עזרה אף אחד לא עזר לי, אני יצור מסכן, לא יכולתי לעלות בסולם התקווה, החוצה.
משנפלת לתוך הבור הזה נפלת ואי אפשר להיחלץ. אני, יצור מסכן, נפלתי לעומק החיים הייתי נאיבי- טיפש, נפלתי ואיני יכול עוד לקום. חשבתי, למה חשבתי?
הייתי בתוך חלום, החלום היה גדול. העולם הזה לא שמר על, לא היו מלאכים שישמרו, לא היו... סובבתי בתוך החלום, החלום הגדול שלי, חשבתי שהעולם הוא כל כך נפלא הייתי נאיבי ונפלתי לתוך בור פתוח לתוך חלום במשקפיים הוורודות של החיים היו כה ורודים אבל כשפתחתי את החלון הבנתי...
ויום אחד היה לי סיוט זה היה היום הכי גרוע בחיי כשהוא בא הביתה, לבית שלנו, עם הודעה ובפניו היה תחושה של פחד ובלבול בשתיקה כזאת הוא עמד בפתח הבית. לא הבנתי אותו והוא רק שתק, עמד ישב, שכב ושתק.
שאלתי אותו לבסוף "מה קרה?" והוא אמר "כלום. אני רק עמד להיות אבא". אני לא פתחתי את הפה ולא דיברתי ורק הסתכלתי עליו בעיניים דומעות ולא רציתי לדעת מי זאת ואיך זה קרה.
אחרי כמה זמן הוא עזב, נעלם והוא היה שלה ואני הייתי פה לבד כמו שהוא היה אומר "את לבד. ותמיד תהייה לבד" ועכשיו הוא לא פה "את תמיד לבד. לבד".
פתאום הדברים שקרו החלום נגמר חשבתי דברים שונים על מה שקורה כי הרבה קרה.
חשבתי על עולם שונה והוא לעולם לא יוכל להיות שלי, זה היה כל כך נכון ועכשיו זה לא יקרה כי הוא בחר בדרך כל כך שונה לשלי הוא בחר להיות אחר היו לו הרבה פרצופים אהבתי רק אחד.
כשהוא עזב ופנה לדרכו האחרת הייתי אומללה בלעדיו ובלילות לא ישנתי החיים היו כל כך לא יפים וכל כך לא נעימים כשהייתי לבד עם עצמי במיטה הגדולה. היינו נאהבים.
כי זאת הייתה אהבה עיוורת. הוא היה בשבילי מלאך חלום שהתגשם זאת הייתה אהבה ללא תנאים וללא גבולות. אני והוא לא היינו עוד אחד כשהוא הלך מפה הוא הלך, אפילו, בלי להגיד שלום ובל פתק קטן ומזויף. הוא יכל סתם לרשום "שלום" אבל לא כי הוא ברח.
אמר שהיה אכפת לו ממני אבל הוא לא הראה את זה והוא לא עשה דבר ואני חשבתי שהוא בוגר אבל טעיתי כי הוא לא היה כזה אחד.
חשבתי שאולי הוא ייתן לי תקווה ואולי הוא יחזור אך גם זה לא היה כי הוא לא חזר, עדיין מאחה את השברים ומחכה שיבוא אחד אחר שיהיה מישהו מיוחד כי הפסיכולוג שלי אמר שאני מסוגלת לפתח קשר חדש ויציב כעת לאחר שזה נגמר.
הוא השאיר לי צלקת עמוקה כי זאת הייתה אהבה אסורה, אסורה שתתקיים והייתי בתוך בועה ולא הבחנתי מימין לשמאל לא ידעתי להבחין, הייתי קטנה.
הלכתי על כביש חד סטרי אליו בעיניים עצומות ואז נפלתי לתוך הבור עמוק, עמוק והלב שלי התנפץ לרסיסים כאשר תמיד חשבתי שהוא, רון, נתן לי הרגשה מיוחדת שרק הוא יכול לתת לי להרגיש. אבל רון כשהושיט את ידו הושיט את ידו לכיוון טועה והביא אותי למקום אפל ונשארתי לבד, כי הוא נטש אותי.
וחיפשתי את המוצא בדרך שניסיתי לקום אך נשארתי בדד על הדרך החשוכה ושוב ניסיתי אך עדיין הייתי לבד, הייתי על הדרך הרחוקה, וחיפשתי ומצאתי מוצא אחרי שרציתי אותו שחשבתי שהוא העזרה.
ואז למדתי והבנתי שאני מסוגלת בלעדיו, בפרספקטיבה כבר לא עצובה, כבר לא לבד.
מבינה שהייתי עיוורת אך לא עוד, לא עוד, אף פעם.
