עתים מהרהר היה לבי בכתיבה, אך עתותיי לא היו בידיו, ומפני ביטול בית המדרש כבר גזרו רבותינו על כתבי הקודש, קל וחומר על שטרי הדיוטות. רצו עתותיי, וזה כמה ימים השכיבוני לישון גם לילה גם יום, כמו אומרים, אם לא מוצא זמן שאינו יום ולא לילה לכתיבה, אף יום ולילה לא יהיו לו.

אמש ליל שבת היה, והרגשתי כמו אין לי חלק בכל קודש. ספר אחר ספר פתחתי, ודומים עלי דברי תורה כדברי תפלות. יצאתי מבית המדרש אל חדרי ועיניי שוטטו על המדפים, לראות היש שם ספר שלבי יחפוץ בו, שאין אדם לומד תורה אלא ממקום שלבו חפץ. מדפים בחדרי עמוסים ספרים, אלו בש"ס ודברי התנאים, אלו בדברי מוסר וחסידות, אלו ספרים לבנים עליהם ואלו נושאים ספרי מחקר וביקורת. נשאתי עיניי אל המדפים, אך לבי אין איתן. כל התורה כולה כתובה בהם, אך עקב הלב מכל ואנוש. עלה בי זכרון שותפי סוד של מירה קידר, וביקשו עיניי ספר כדוגמתו. נתמזל מזלן ולפתע בקע ממכשיר הקשר קולו של קצין הביטחון, שגאלן מייסוריהן והריצני אל עבר בית המדרש. שתי דמויות בוואדי. לבסוף נתברר שלא היו אלא כבשים, אך אף כבש יפה כחו לתת שינה בעיניי.

ר' שלמה, שמיטתו סמוכה למיטתי, אף הוא לילה ויום נתהפכו עליו. יום ישן הוא ולומד לפסיכומטרי, ולילה עוסק הוא בתורה לאור מנורת בית המדרש. מעולם לא אמר הגיעה עת לעמוד מבית המדרש. לילה זה שאנו מדברים בו, ננערתי משנתי סוף אשמורה שנייה, פקחתי עיניי וראיתי את ר' שלמה יושב בסוף מיטתו ועוסק בדברי התוספות לאור מנורת בית הכסא. ראשונים, בית כסא של כבוד היה להם, וזה היה כבודו, מצאו נעול יודע שיש אדם שם. בא וראה שלא כדורות הראשונים דורות האחרונים, שכבוד בית הכסא שלהם שמנורתו מאירה לר' שלמה סוף אשמורה שנייה. בתוך כך, האירה המנורה אף על פניי, ושמא אף דברי התוספות נתערבו באורה, וננערתי.

בנוהג שבעולם, מוצאי שבתות עולה אני על מיטתי בשעה מאוחרת. נשמה יתירה שניתנה בי בשבת בוכה ליוצרה, מבקשת ולא מרפה, ואף אני בתחתונים רוגש בקרבי, מצפה שמא תתגלה אליי הערב, ועד שכך, מתאחרת השעה ועמה אף שעה בה אני משכים. אף זו בנוהג שבכל יום, שעה שאני משכים, מבקש יצרי לטורדני מן העולם באמתלאות – השעה מוקדמת, מבקש לאחרה, אם מאוחרת, מיצר על שאינה מוקדמת, בין כך ובין כך משכני אחריו ושנתי ממשיכה. לא כן סוף אשמורה זו. ניצחוני עיתותיי, ושעות שינה כה רבות הכריעו אף את יצרי, שגמר אומר להשאירני ער.

עכשיו שננערתי ממיטתי, מבט אחר היה לי על החדר, שכן אינו דומה מבט של שמאל למבט של ימין, והוא הדין במדפים, מה ששמאל דוחה, ימין מקרבת. סמוך ונראה האש והעצים אלו ואלו מספריו של עגנון ישובים שם, מעטה דק של אבק עליהם, ואף הם מביטים בי. אין דין המדפים בצדו האחד של החדר, כדין מדפים בצדו השני, אך רצה קצין הביטחון ואמש ראו עיניי רק מדפים שלצד אחד. חשבתי אם אני איני ישן, אף אורח נטה ללון לא יישן, ונטלתיו. קראתי שעה קלה, השבתיו תחת מיטתי ונתנמנמתי, אך דבקה לשונו לחכי ובמקום חלומות עלו בי דברי מחשבות בלשונו של עגנון.