פרשת וַיִּקְרָא: טקס מול כוונת הלב / מוטי לקסמן

לעיתים מרוב פרטים לא מבחינים בעיקר במהות.

השבוע אנו מתחילים את העיון והלימוד בחומש וַיִּקְרָא. חומש וַיִּקְרָא הוא השלישי מחמשת חומשי התורה, והוא  קרוי גם "תורת כהנים". עיקר עיסוקם של הכהנים היה בתפעול בית המקדש ובהקרבת הקורבנות; חומש וַיִּקְרָא נקרא גם "תורת כהנים" כי בו מפורטים כללי עבודת הקורבנות בבית המקדש וגם שאר דיני המקדש, הטומאה והטוהרה.

פרשת השבוע, הפרשה הפותחת את החומש, כמו בחומשים אחרים, נקראת על שם כל החומש –וַיִּקְרָא.

פרשה זו כוללת פירוט הקורבנות: "עֹלָה" (פרק א), "קָרְבַּן מִנְחָה" (פרק ב), "זֶבַח שְׁלָמִים קָרְבָּנוֹ" (פרק ג). קרבנות אלה מוגדרים כקרבנות נדבה: "כשיקריב, בקרבנות נדבה דבר הענין" (רש"י לויקרא א, ב).

בהמשך הפרשה, פרקים ד–ה, מוצגות הנסיבות בהן אדם מישראל מצווה להקריב: "נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה מִכֹּל מִצְוֹת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְעָשָׂה מֵאַחַת מֵהֵנָּה [...] וְהִקְרִיב עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא פַּר בֶּן בָּקָר תָּמִים לַה’ לְחַטָּאת" (ויקרא ד, ב–ג). האדם מצווה להקריב כי חטא בשגגה, וכך הוא יכול לכפר, אלה קרויים קורבנות חובה.

בכל הפרשה מובאות הנחיות רבות של ההקרבה, בפירוט.

כמעט ורצינו להציג אותן ואז נזכרנו ששמואל הנביא יצא בשצף קצף על שאול שהקריב: "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הַחֵפֶץ לַה' בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל ה' הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים" (שמ"א טו, כב). וגם הנביא ישעיהו לא חסך שבטו מהם: "לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה' שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי" (ישעיהו א, יא).

הנביא ישעיהו מוסיף ומדגיש: "רַחֲצוּ הִזַּכּוּ הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי חִדְלוּ הָרֵעַ: לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה" (שם, טז–יז).

במלים אחרות, שמואל וישעיהו ממעיטים בערך הקורבנות, ומדגישים את האמונה באלוהים ואת ההתנהגות המוסרית של האדם.

האם קיים פער כזה בין הכתוב בפרשה לדברי הנביאים?

אם נחזור ונקרא את הפרשה, נראה שהפרטים הרבים על תהליך ההקרבה מסתירים היבטים ערכיים חשובים.

עיון בפסוק הראשון: "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה, וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר" (ויקרא, א, א). מגלה תופעה מיוחדת האות "א" בסוף המילה וַיִּקְרָא בחומש היא אות זעירה (1). יש המציעים להבין זאת כהבהרה שדברי אלוהים במקום זה מופנים אל אוזנו של משה בלבד, והוא יהיה המקור הבלעדי להעברת המסר לעם. ואכן בהמשך הכתוב, לאחר פירוט  מי דובר אל מי, אנו חוזרים לאות "א", הפעם אות רגילה בראש המילה אדם: "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה'". זאת אפשר להבין בשני אפנים: א. אמנם המסר הועבר למשה בלבד, אבל תכלית המסר היא לכל העם, לאָדָם. ב. על כך אומר רש"י: "אדם - למה נאמר, מה אדם הראשון לא הקריב מן הגזל, שהכל היה שלו, אף אתם לא תקריבו מן הגזל" (רש"י לויקרא א, ב). כלומר, אדם המקריב צריך שייתן משלו ולא משל אחרים. הבנה זו מראה שהקרבת קרבן אינה נתפסת כפעולה טכנית בלבד.

יתר על כן, "וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַה'" (ויקרא ב, א). הנושא "אָדָם" התחלף בנושא "נֶפֶשׁ". "לא נאמר נפש בכל קרבנות נדבה אלא במנחה, מי דרכו להתנדב מנחה, עני, אמר הקב"ה מעלה אני עליו כאלו הקריב נפשו" (רש"י לויקרא ב, א). אם-כן, רש"י שוב מדגיש את משמעות הקרבת הקורבן. חסר האמצעים מוותר הרבה יותר מאשר בעל האמצעים הרבים. זה החשוב, מעורבות האישית של המקריב, ולא הביצוע הטני של ההקרבה (2).

היבט זה מודגש גם על ידי רש"ר הירש, כאשר הוא דן בהקרבת הקורבן הראשונה: "אין הוא אומר וישע ה' אל מנחת הבל, ואל מנחת קין לא שעה, אלא "וַיִּשַׁע ה' אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ: וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה" (בר' ד, ד–ה). ההבדל תלוי באישיות המקריבים, לא בקורבנותיהם. קין היה פסול, ומשום כך נפסל קרבנו, ואילו הבל היה רצוי ומשום כך נרצה קרבנו" רש"ר על אתר).

אם-כן רציית הקורבן לפני ה' תלויה באישיות המקריב ולא בטיב הקורבן.

גישה זו אפשר למצוא גם בהתייחסות פרשנים אחרים למילה "נֶפֶשׁ" שמופיעה גם בהמשך הפרשה: "וְנֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא [...] אוֹ נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תִּגַּע בְּכָל דָּבָר טָמֵא [...] אוֹ נֶפֶשׁ כִּי תִשָּׁבַע לְבַטֵּא בִשְׂפָתַיִם לְהָרַע" (ויקרא ה, א–ד).

מסביר הרמב"ן: "נפש כי תחטא בשגגה - בעבור היות המחשבה בנפש, והיא השוגגת, הזכיר כאן נפש: וטעם הקרבנות על הנפש השוגגת, מפני שכל העונות יולידו גנאי בנפש והם מום בה, ולא תזכה להקביל פני יוצרה רק בהיותה טהורה מכל חטא, ולולי זה היו טפשי העמים זוכים לבא לפניו, ולכן הנפש השוגגת תקריב קרבן שתזכה לקרבה אל האלהים אשר נתנה. ובעבור זה גם כן הזכיר נפש" רמב"ן לויקרא ד, ב).

לפי גישה זו התורה השתמשה במילה נפש להראות חשיבות הכוונה  והאישיות המוסרית של המקריב  יותר מאשר הקורבן המועלה בטקס.

ותהא דעתנו על הקרבת קורבנות לאלוהים אשר תהיה (הכותב מבין זאת רק על רקע התקופה הקדומה ושולל כל ניסיון לחדש תהליך כזה בימינו), החשוב הוא האדם המקריב וגישתו הערכית.

שני דברים אנו יכולים לסכם מן הדיון: א. חוטא בשגגה יש לו דרך לכפר על מעשיו. ב. בדרך הכפרה לא חשוב האמצעי או הטקס אלא היערכותו הכנה של האדם לכפרה ולסליחה, "כִּי בְנַפְשׁוֹ  הַדָּבָר הַזֶּה.

מכאן, שאין פער כל כך גדול בין הלכות הקורבנות לדעת הנביאים.

לא הפרטים חשובים בפרשה זו אלא המהות המצויה בהן.

האם אנו זוכרים זאת במעשינו ביום-יום, שהכוונה, ההתייחסות חשובים לאין ערוך מהחפץ המעורב בתהליך.

<><><><><>

הערות

(1) תופעה שקיימת בעוד מספר מקומות במקרא בהם אות אחת זעירה או מוגדלת מאוד. אין הסבר מוסמך לתופעה זו: "וטעם האותיות הגדולות ('רבתי') והזעירות לא נודע לנו" (מנחם בולה, ספר ויקרא, ירושלים תשנ"ב, עמ' ו).

(2) דיון אחרון זה מושפע ממירון ח' איזקסון, "הקול העצום מצטמצם לאל"ף זעירה", הארץ תרבות וספרות 31/03/06, עמ' ה3.