הראש מסתכל למעלה לתקרה שעליה מודבקים הכוכבים הזוהרים בחושך.
הרגשה של סחרחורת קלה וצמרמורת. כבר יום שלישי ברצף שהיא
מקיאה, ספק אם זה האלכוהול או הרוטינה הרגילה.
כמו חיילים חרוצים בצוללת מתרוצצות המחשבות בראש שלה והסרטים
כבר מתחילים לרוץ. הדימיון פורש כנפיים רחוק, וברקע מתנגן לו
ניגון ישן וזכור במעורפל. אותו הניגון הטריד אותה, היא לא
יכלה לישון והסחרחורת לא הרפתה ממצחה.
הנהג של הצוללת הורה לה לקום, לעשות מעשה, ולחפש אחר אותו
ניגון נושן. שיר, של זמנים טובים יותר? רעים יותר? זמנים
אחרים, בכל אופן.
היא מחפשת אותו ומתרוצצת הנה והנה בחדרה ואין לה מנוחה כל עוד
עינייה עצומות לרווחה.
אותו הניגון מזכיר לה את החורף שלפני שנתיים, חורף בו הוא היה
בהחלט תכול עיניים.
כמו עכבר מורעל היא מחפשת את אותה השלווה. וכל חיילי הצוללת
רצים, נסים בבהלה ומנסים להציל את נפשם מפני אותו ניגון.
יראים מן אותם הזכרונות.
אלו הזכרונות, שגורמים לאותם אנשים חרוצים בצוללת לעצור מכל
עיסוקיהם החשובים בהחלט,ולהרהר רגע, באותו הניגון שנזנח לשוא
בין מדפי הספרים שמעלים אבק.
ובעת שהוא כבר מתנגן לאוזניהם של כולם, בעינייה שלה מופיעות
הדמעות, מציפות...
ראשה עדיין מסתחרר קלות.
החיפוש האינסופי והמתמיד אחר משהו אמיתי, סביר להניח שהוא-
הגורם לסחרחורת הקשה.
משהו אמיתי, כלומר- צלול! צלול כשמש, כיהלום...כגשם הראשון
שירד כאן היום.
הניגון אומר "אני שלך", אבל אפילו היא עצמה אינה שלה.
וליבה, הוא כמו צוללת סגורה בתוך ים של ערפל.
מנגנת את אותו ניגון צלול ומיוחד,השייך רק לה.
עטופה בהילה נוגה ומנותקת מן המציאות הקיימת.
אני צוללת עמוק לתוך הדממה, לתוך אותה הלגונה הכל-כך בודדה.