"...כל מי שאין בו דעה, אסור לרחם עליו"[1]

מעז ייצא מתוק

"אמן" ענינו קולנו בקול רם כדי שגם מי שלא שמע את הברכה יבין שהיה כאן אירוע מכונן. לא באמת היה לנו מושג למה ענינו, סתם ענינו. בן כל העונים היה גם את ליאור "החילוני". בחור רציני ושקט השוקד בלימוד עצמי של פילוסופיה ויהדות. חייל בודד להורים יורדים, מלא כרימון אך לא כמעיין המתגבר – אתה צריך להתאמץ כדי להוציא קצת מתורת 'האני מאמין' שלו. "למה ענית 'אמן'?!" תקפתי את עמיתי למחשבה יהודית, "אהה, לא יודע!" הוא גמגם. הצעתי בנחרצות: "אז אל תענה!".

אז מה בעצם ההבדל בנינו?!  שנינו לא מבינים את האמירה הזו, למה אני כן ראשי לענות אמן ושלי לא תהיה יתומה?! אפשר לו לאדם להישאר בדרכו, אע"פ שאין בידו ידיעה אבסולוטית לדרכו זו, כל עוד לא הוכח לו אחרת או הופרכה לחלוטין דרכו. מאידך גיסא אדם המשנה דעתו, מחייב להבין לעומק את מעשיו השונים. לא ייתכן שיהודי לא דתי שרואה הארות באקטים דתיים, ילך  שבי אחרי קסמיהם של שומרי הגחלת[2] ללא הבנה לוגית מספקת.

הוא הגיע לכאן, שיעור א' לא דשן אך רענן מאוד. לא היה בו שום דבר מיוחד מלבד ציציותיו. בן השמונה ששקשקו מצד לצד היו שניים חריגים בצבעם, ציציות תכלת. קשירות ראב"ד. לא היה נראה לי טבעי שבשיעור א' יהלכו בחורים ותכלת להם. הוא אפילו התגאה ואמר: "מכיתה ט' יש לי את התכלת הזה".

בזמן שציציות התכלת נכנסו אט-אט לאופנה הציונית, מבשרות עניין  הגאולה,  מחדשות משהו, אני הסתובבתי  בימי בחורתי  בין  מבצעי בן  ה- new collection של GOLF לבן מעיין זה או אחר. חיי הנהנתנות לא השאירו לי מקום לחשוב על הזהות היהודית שלי. כך נכנסתי פחות או יותר לשיעור א' לישיבת ההסדר. לא מבין סדרי עולם, שואל בלי סוף, רוצה לדעת הכל, וכמה שיותר - כך ייטב. מתחיל להתחבט בזהות הדתית, פוליטית ומחשבתית שלי. מה באמת נכון וצודק. מחפש את עצמי בתוך העולם הישיבה, לו הכל ברור – להכל יש תשובה.

נקראתי לשירות הפעיל. התכנסתי בתוך עצמי, הייתי דיי מדוכא מלשמוע מוזיקה, לקרוא ספרים, להבין קצת יותר לעומק מאשר פקודות יבשות חסרות כל בסיס הגיוני. הקו המחשבתי, אותו טיפחתי בתשע-עשרה חודשים האחרונים, נותק לחלוטין. עם זאת, בד בבד, התפוצצה בועתי. נפתחתי לזרמים אחרים ביהודי ארץ ישראל. התגלו לי קווי מחשבה חדשים. במשך 'השירות הפעיל' נפתחו השאלות ועמדתי לקבל תשובות. אני חייב תשובות, ואם לא תהיינה תשובות מספקות, כשאובייקטיביות תאפיין אותי בבחינתן, אני פשוט אומר: "שלום יהיה לי, כי בשרירות ליבי אלך"[3] .

כך עברו להם ימיי בצבא, בן קשיים פיזיים ומנטאליים לבעיות אמונה כנות ביהדות. בצורה הזאת חזרתי לישיבה. למקום אותו הגדרתי בימים המסובכים שלי בצבא: "זהו מקום קסום, שנראה לפעמים כמו ארמון, ונראה שפסגת האנושות יושבים שם ומתקנים את העולם, בונים עולם טוב יותר חומרי ורוחני (אני מאמין בזה)"[4]. מאוד נרתעתי מהחזרה הזאת, פחדתי, הרגשתי כל-כך לא קשור מנטאלית לחזור למקום המדהים הזה, ועם זאת ראיתי את החזרה לישיבה כחובה עצמית בלתי-ניתנת לערעור. אני מבין את החשיבות של השנתיים הבאות. יש הרבה עבודה ולא פשוט לנסות ולבדוק עיקרון אחר עיקרון (עיקר אחר עיקר..[5]) מיתוך איזון אמיתי ואובייקטיביות משתדלת. בהחלט לא פשוט, אבל אתגר חיי. אני מוכרח לעסוק בשאלות החיים כי זה קריטי ומהותי מאוד. אני מוכרח לנטרל את החינוך אותו קיבלתי על-מנת להגיע לאמת גדולה יותר, רחבה הרבה יותר.

רק שלא ייכנס לכאן איזה חילוני וישאל אותי ח"ו מה אני עושה עם הלולב[6], חשבתי לעצמי. הסתכלתי לתוך עיניו של הצעיר בעל המוגבלויות הפיזיות והשכליות. הוא היה על כיסא גלגלים סובב עם ההמון לתוך מערבולת לא מובנת של הקפות כשארבעת המינים צמודים בידיו. טיפחו לו פאות ארוכות והלבישו עליו "מדי עובד ה'"[7] - מכנס שחור משעמם, חולצה לבנה חיוורת וכיפת קטיפה שחורה בנאלית[8]. הסתכלתי בו והתעצבתי בליבי. למרות כל ההבדלים הברורים בני לבנו הבחנתי בדבר מה משותף. משפחתו של הנכה הדביקה לו פאות מסולסלות ולי הדביקו פרי עץ הדר, למוגבל הלבישו בגדי שחור-לבן חסרי כל חגיגיות ולי הלבישו הדס משולש, לולב ארוך וערבה מחליאה.

כמובן לא אצפה ממוגבל שכלית שיגיע לתובנות מחשבתיות ושיסביר לי את פשר מעשיו, אבל אני כועס על עצמי. למה אני לא יודע מה אני עושה?! מה אני מקיף, ומה אני מנענע?!!! כפי שבחיים השגרתיים איני עושה דבר חסר הסבר לוגי מספק כך בדיוק לא ראוי לעשות מעשיים יהודיים-דתיים מבלי להבין!

שתיתי מעט מהאבסולוט מהול ברד-בול טוב שנצנצו לי בצד השולחן. בראש טוב, צלול מאי-פעם, חשבתי על מילות השיר שהתנגנו בפי ופיהם של כל המסובים בסוכה: "אתה בחרתנו מכל העמים.. ..ורוממתנו מכל הלשונות"[9]. בהשראת הספק שמטילים אייל גולן רון לשם, כוכבי "אם יש גן עדן", אמרתי לעצמי, אם התפילות שאני מתפלל הם אכן נכונות, ואמת הם, אני מוכרח לבוא לפניו ברעדה כפשוטו. מדהים לחשוב שאדון הכל לקח את העם בו אני נמנה ורומם אותם מעבר לכל דרגה אנושית. העובדה שזה לא קורה לי, ולפחות לעוד כמה יהודים מאמינים, זהו סוג של פשרנות, או במילה הגסה יותר: "חפיפניקיות". זה אומר שאני לא ממש שלם במה שאני עושה, ואני לא מאמין באופן מוחלט במה שאני קורא.

"הספקנות היא תוצאתה של האלילות"[10] כך התחיל הרב קוק את מאמרו על הספקנות באמונה. כל כוונתי היא להגיע לתכלית כל האמתיות. אני בתקווה גדולה שהיא נמצאת במקום בו נולדתי עד כה. העובדה שישנם יהודים דתיים רבים שההלכה ואמונת חכמים אינם נר לרגליהם ואף לא אור לנתיבותם מביאה אותי למסקנה הברורה: הם נמצאים במקום ספק תמידי, ודרכם זו היא אלילות. מחוז חפצי הוא להגיע לשקט אמוני ואין דרך אחרת כי אם להעמיד הכל בספק בהתחלה.

קשה לי להגדיר את עצמי כעובד ה', כי אני נמצא עכשיו במקום ספק, אדם בספק אינו יכול להיות רדיקל במעשיו ולאהוב את ה' בכל מאודו או אפילו הקרבות פחותות מי-זה. בכל זאת יש בשאיפתי לעשות כמה שיותר מצוות, כי זו דרכי בנתיים, או שלא בנתיים. אני אפילו מסתבך כשאני מנסה להגדיר את עצמי בעולמות השונים ביהדות האורתודוקסית, אבל אני מתקנא כל פעם מחדש בחוזרי התשובה ואני מרגיש דחייה מהאנשים שהלבישו אותם תכלת מכיתה ט' או "מדי עובד ה' " מקטנות.

אנחנו חייבים להיות מודעים למה שאנחנו מאמינים בו[11] , הכל יסכימו שאין כל הבדל בין אדם חילוני שלא שאל בין אדם דתי שלא תהה. שניהם פרי יוצרם של חינוכם, אם לטוב ואם למוטב. הם באיוולתם[12] לא תרמו כלום לעולמם המחשבתי והרעיוני. הם רגועים, כלום לא מבעבע אצלם, שום דבר לא חי ותוסס.  

"למעשה, התרבות החילונית שלנו היא תרבות אין.. ..ואז מגיעים החגים ואין לי מושג מה לעשות בהם מלבד למלא את המקרר ולהשתעמם" התעצבה דליה רביקוביץ'[13]. אינני רוצה להפריע לך במרומי השמיים, אבל, דליה! אני חייב לזעוק אליך: כל עוד אני לא אשאל, אינני רחוק ממך - אני גם ממלא את המקרר, אומנם מנענע לולב וחובט בערבה, אך משתעמם בדיוק כמוך...